שבת כ"א באלול תשע"ט 21/09/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

דוד כץ

באין חזון יפרע עם

דוד כץ ניסה שלא להסכים עם חיים טברסקי. אבל המציאות מוכיחה: התנועה הציונית משמידה עצמה לדעת

דוד כץ כ"א באלול תשס"ט - 10/09/2009 15:13
קראתי פעם ופעמיים בעיון רב את מאמרו המצוין של עמיתי חיים טברסקי, בו הוא מציב שתי נקודות מרכזיות.

האחת: התנועה הציונית רימתה את היהדות החרדית, בכך שקיבלה את תמיכתה ברעיון להקמת המדינה, בתמורה לשמירה על סטטוס-קוו כדרישת החרדים. בפועל, הכרסום המתמשך בכל מה שקשור לשבת, כשרות, נישואין וחינוך, מעיד כאלף עדים שמנהיגי התנועה הציונית ויורשיהם לא התכוונו באמת לתת תמורה בעד התמיכה החרדית.

השנייה: אם זה המצב, ומצבו של הציבור החרדי במדינת ישראל כה גרוע, למה שלא נחזיר את הגלגל לאחור, נתאחד - פוליטית - עם הציבור הערבי בישראל, ונבצע מהפך שלטוני.

בקריאה ראשונה ומהירה של המאמר, הגעתי למסקנה עגומה, דומה לזו של מרבית המגיבים בטוקבקים: מה הוא רוצה מאיתנו? הערבים טובחים בעם היהודי, רחמנא ליצלן, והוא עוד מציע שנלך לשתף איתם פעולה?

לפיכך, קראתי שוב בעיון את המאמר, על כל סקירותיו ההיסטוריות (שאגב, למרבה הצער רבים מהציבור החרדי אינם מודעים כלל לכל הפרטים הללו, בשל העדר התעניינות בהיסטוריה שלנו במאה האחרונה), והגעתי למסקנה שחיים טברסקי צודק ברמת העיקרון, למרות שרציתי מאד להתנגד להצעתו המופיעה בשורה התחתונה. זה בלתי-אפשרי להתנגד לכך, מהטעם הפשוט: בין אם נרצה ובין אם לא נרצה – התהליך הזה מתהווה ובסופו של דבר גם יתרחש, אלא אם כן יגיע משיח צדקנו במהרה.

התנועה הציונית, בהעדר משהו רוחני שהחזיק אותה, גרמה וגורמת עד עצם היום הזה, להרס עצמי.

כשאבות הציונות הקימו את תנועתם, הם שאפו לדבר אחד: להקים מדינה לעם היהודי, אך מדינה ללא סממנים דתיים.. הרצל רצה להשמיד (מלשון שמד) את העם היהודי ולהביא להתנצרותו ההמונית, אך במקביל חלם על הקמת מדינה. בספרו הוא אף מציין את המיקום המועדף עליו: באוגנדה. הוזה המדינה לא "זכה" לברך על המוגמר בטרם הלך לעולמו, וממשיכי דרכו המשיכו בדרכו, אם כי הם ביססו את הרעיון שלהם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי לא חלם על שובו של העם היהודי לארץ שניתנה לנו לפני אלפי שנים? יהודים כמהים לארץ ישראל מזה שנות דור. אנו מזכירים זאת בתפילה כמה פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". היהודים השורשיים מתכוונים כמובן להקמת בית המקדש השלישי ולשוב מלכות ישראל האמיתית.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, הציונים לא חשבו במובן הרוחני על שיבת העם היהודי לארצו, אלא במובן הלאומי. "להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל". הציונים הדתיים אף שיכללו את העניין, והגדירו את הקמת המדינה כ"אתחלתא דגאולה". היום, אחרי כל מה שהם סובלים מהתנועה הציונית וממשיכי-דרכם, כולם רואים בחוש שזו לא אתחלתא ולא גאולה. זה רק המשך מר ונמהר של הגלות, שהתחלפה מגלות בין גויים לגלות בין יהודים. אבל מה שהציבור החרדי ומנהיגיו השכילו להבין כבר לפני שבעים ושמונים שנה, הציבור הדתי-לאומי טרם השכיל עד היום, והוא ממשיך להאמין במדינה ובמוסדותיה, ונאחז בקרנות המזבח של הממלכתיות המקודשת.

הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, שנרצח על-ידי הנאצים בשואה, ניהל מלחמת חורמה נגד התנועה הציונית. אילו היה היום ממנהיגי היהדות החרדית בארץ ישראל של אחרי הקמת המדינה, ספק אם היה יהודי חרדי אחד שלא היה נמנה על חוגי "נטורי קרתא". דעותיו החריפות ביותר, עמו הסכימו כל גדולי הדור ההוא, הן-הן "עשרת הדברות" של היהדות החרדית נגד התנועה הציונית, מאז ומעולם.

אלא, שלפתחם של מנהיגי היהדות החרדית ניצבה באותם ימים, ערב הקמת המדינה, האפשרות להגיע להישג של שמירה על הסטטוס-קוו, והם תמכו בהקמת המדינה. בהמשך, כחלק מאותו הסכם, שיתפו החרדים פעולה עם המדינה. בממשלה הראשונה אף היה שר חרדי בממשלה, דבר שהיהדות החרדית נמנעה מלעשות כל השנים מאז, כדי שלא ליטול חלק באחריות הקולקטיבית של ממשלה חילונית שאינה פועלת לפי דעת תורה.

שיתפנו פעולה עם התנועה הציונית מתוך אילוץ. עשינו זאת כ"הגנה עצמית". ההבנה של גדולי ישראל באותם ימים היתה: המדינה, כנראה, קום תקום. כדי שנוכל לחיות בשלום עם המתנגדים החריפים שלנו, הציונים, כדאי לנסות ולהשיג הישגים. הן עבור ציבור שומר המצוות והן עבור העם היהודי כולו בארץ ישראל. יהיו שיאמרו, שאפילו רבי אלחנן וסרמן לא היה מתנגד לכך.

אבל רימו אותנו, הוליכו אותנו שולל, רדפו – ועדיין רודפים – אותנו, מנסים למנוע מאיתנו את המגיע לנו בדין וביושר, לנוכח ההסכם שנחתם בין התנועה הציונית למנהיגי היהדות החרדית, ערב הקמת המדינה.

האם מהדורת "לבן הארמי" שבה ומתרחשת מול עינינו? ברור שכן.

זו הנקודה המרכזית, שלפי דעתי התכוון חיים טברסקי.

* * *

יש נקודה נוספת, חשובה לא פחות, שנכתבה לעיל, והיא: התנועה הציונית, בהעדר משהו רוחני שהחזיק אותה, גרמה וגורמת עד עצם היום הזה, להרס עצמי.

לפני הקמת המדינה, הייתה שאיפה ציונית להגיע למטרה, והיא: הקמת המדינה. יהודים נלחמו ונהרגו בקרבות שהובילו להקמת המדינה בתש"ח. כשסוף-סוף הגיעו אל הנחלה, ללא מנוחה, הקימו הציונים מוסדות למדינה: ממשלה, כנסת, צבא, רשויות מקומיות, מערכת חינוך, ועוד. במשך שנים לא-מעטות, עמלו מנהיגי המדינה על הקמת התשתית הזו.

כשלבסוף הוקמו כל המוסדות הללו, עוד הייתה התלהבות של כמה שנים מהקמת הצבא, מערכת החינוך, מוסדות התרבות. בני דור ההקמה של המדינה, נהנו מכל רגע ממעשי ידיהם (שלא) להתפאר). הדור השני כבר לא גדל על ברכי האידיאל הציוני. הוא קיבל משהו מוכן. הוא נכנס למערכת חינוך מערבית, חסרת תרבות-יהודית. אבל לא היה מי שיילחם למען הקמת המערכת הזו. כבר לא היה מי שיילחם למען הקמת הצבא. לא היה מי שיילחם למען הקמת המדינה.

באין אידיאל – לא נותר דבק המאחד את היהודים שאינם חרדים, בינם לבין עצמם. הרדיפה המתמדת אחר החיקויים לנעשה בעולם המערבי, הגורם להרס כל חלקה טובה, במיוחד אצל יהודים, גרמה לרפיון. תשאלו ילד בתלמוד תורה, מי היה דוד בן-גוריון, הרצל, רפאל איתן או מנחם בגין – ותקבלו, לצערי, תשובה מדויקת. תשאלו ילד חילוני מי היו אותם אישים, או שמות של רבנים, והם ידקלמו לכם, גם כן לצערי, דמויות של גדולי הדור בתחום הספורט, או קטני הדור בתחום התרבות הרדודה.

באין אידיאל – ייפרע עם. ובעניין הזה, התנועה הציונית שהוקמה על בסיס של משהו רציני, לא דאגה להמשך. היא לא דאגה לרציפות הרעיון. היא הקימה תנועה שמתוכה הוקם מנגנון להרס השמדה עצמי. כשנגמרו המלחמות והמאמצים להקים מדינה, מערכת חינוך וצבא, כבר לא היה מי שיילחם למענם. הדור הצעיר קיבל מוצר מוגמר, ללא אידיאל.

זו הסיבה שמפחיד להסתובב בלילות (וגם בימים) ברחובות תל-אביב, נהריה, חדרה, יפו ואשקלון, הרבה יותר מאשר נסיעה במונית עם נהג ערבי בכיכר השבת בירושלים. אהיה יותר רגוע לעבור סמוך לישיבה או לתלמוד תורה, מבלי לחשוש לחטוף אבן או סכין, מאשר לעבור ליד בית-ספר חילוני ולקבל סכין, אבן או קללה, או לעבור אפילו סמוך לשוטר במדים, שעלול להשליך עלי רימון הלם כי אני חרדי.

יש לי בעיה נוספת, ומפחידה – ערכית – לא פחות. חוששני ששיחה או ויכוח עם אדם שאינו חרדי כמוני, עלולה להכניס למוחי רעיונות ציוניים מעוותים. לא לחינם, רבים בציבור החרדי, בעיקר בעלי מחשבה-שטחית, מזוהים עם הרעיון הימני. לא לחינם יש איזשהו משהו שמחבר בין צעירים חרדים לבין הלאומנות הדתית-ימנית. זה קורה בגלל הדו-שיח הקיים. כולנו מתפללים את אותם תפילות, לומדים את אותה תורה, אבל כשזה מגיע לדיבורים בעניינים פוליטיים ומדיניים, מצליחים תעמולני הימין לשכנע רבים בתוכנו בצדקת דרכם.

לפיכך, זו הסיבה שהציבור החרדי של היום, הרבה יותר "ציוני" מאשר בעבר. ההשתתפות בבחירות הפכה למשהו שהוא לכתחילה, למרות דעתם של כל גדולי וצדיקי הדור, שליט"א וזצוק"ל, שאנו משתתפים בבחירות רק בדיעבד, כדי להציל את המעט שעוד ביכולתנו להציל. לא בגלל שותפות כזו או אחרת עם הציונים וממשלתם, אלא כי אנו נתינים בארצם, וברצוננו להשפיע על המערכת שלא תפגע בנו יותר ממה שהיא כבר פוגעת.

* * *

רציתי מאד שלא להסכים עם ידידי חיים טברסקי. אבל הוא צודק, משום שמי שמביט בעיניים פקוחות על התהליך ההיסטורי המתהווה, מבין היטב שהתנועה הציונית משמידה את עצמה לדעת, בהעדר אידיאל וחזון.

אני לא הייתי רץ לעבר שיתוף פעולה חרדי-ערבי כדי להשתלט על המדינה מידיהם של אנשי הציונות (הדתית והחילונית) שהרסו כל חלקה טובה בארץ ישראל. לא בטוח שהייתי סומך על הערבים של היום בשלטון משותף. מאידך, יתכן שערביי ישראל, לפחות בחלקם הגדול, שונים מאחיהם המתגוררים בשטחים ובמדינות ערב.

אבל מה שברור, הוא דבר אחד: בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, הגידול הטבעי בציבור החרדי, שהוא פי-כמה מהגידול החילוני, וכך גם להבדיל הגידול הטבעי במגזר הערבי במדינת ישראל, השילוב בין השניים, יוצר למנהיגי המדינה בעיה גדולה מאד, מבחינתם: בטווח הלא-ארוך, של עשרים או שלושים שנה, החרדים והערבים יהיו כאן רוב, בגלל השינויים הדמוגרפיים מרחיקי הלכת המתרחשים לנגד עינינו.

בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, החילונים יהפכו למיעוט שולי ומבוטל. ואז יהיה מבחנם של הציונים-הדתיים: האם ימשיכו להעדיף את הציונים החילוניים ואת הממלכתיות, או שיסכימו לשתף פעולה עם החרדים והערבים, שיהפכו להיות רוב ברור וגדול, שיתפוס את השלטון.