יום שישי י"ט באדר ב תשפ"ד 29/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

חיים טברסקי

אולי ננסה דרך אחרת?

חיים טברסקי בוחן 62 שנות שיתוף פעולה חרדי-ציוני, ומנסה לפתח אפיקים חדשים. יש סיכוי?

חיים טברסקי י"ד באלול תשס"ט - 03/09/2009 11:06
היחסים בין היהדות החרדית, נושאת הדגל של האמונה וההלכה, לבין התנועה הציונית שאיגדה תחתיה את כל סוגי קהילות המשכילים המקילים והמתפשרים למיניהם, מעולם לא היו יחסים של אחוה או הערכה. ההיפך הוא הנכון. גדולי ישראל בתקופה של לפני מלחמת העולם השניה, ניהלו בעוז ובתעצומות, בתחבולות ובנחישות מאבק איתנים נגד כוחה והשפעתה של התנועה הציונית.
כבר בשנות ה'תר"נ-ס במאה הלפני-שעברה, הקימו האדמו"ר רבי שמואל מסלאנים והרבי הרש"ב מליובאוויטש את ארגון הקהילות 'מחזיקי הדת' ברוסיה-הלבנה, כתריס בפני השפעתה ההולכת וגוברת של התנועה הציונית. פועל יוצא ישיר מכך היתה הקמתה של תנועת אגודת ישראל העולמית, בתחילה בגרמניה ומאוחר יותר בפולין ושאר ארצות אירופה.
אגודת ישראל לא היתה מעולם כלי שמטרתו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית, בודאי שלא רעיונית, אך גם לא אלקטוראלית. שיתוף הפעולה בבחירות לסיים הפולני של שנת תרפ"ב נכפה על אגודת ישראל מכח החוק שהגביל מאוד את ייצוג המיעוטים בפולין הקונגרסאית, והשותפים בברית המיעוטים היו מעבר לתנועה הציונית גם גופים לאומיים רבים אחרים לא-יהודיים.
מנגד, כאשר הבחינה התנועה הציונית בבחירות של שנת תרפ"ז בהזדמנות להכות את אגודת ישראל בקלפי, היא לא היססה הרבה, ומנהיג התנועה בפולין מר יצחק גרינבוים הטיל חרם כולל על שיתוף מועמדי האגודה בברית המיעוטים, מהלך שאכן חיסל לחלוטין את הנציגות הרישמית של החרדים במוסדות השלטון הפולניים. היה זה אותו גרינבוים ששנים ספורות לאחר מכן (כמה אירוני, במסגרת תפקידו בועד ההצלה ליהודי אירופה) התבטא בנוסח המצמרר: כי עדיפה פרה חולבת אחת בדגניה מאשר חמישים זקנים משוק נלבקי בורשא.
מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל אשר התכנסה בשולי הועידה הארצית השלישית של התנועה במריאנבד – תרצ"ז, שללה מכל וכל את תכנית החלוקה של ארץ ישראל, אותה ניסו הגופים הציוניים להוביל במסגרות הבינלאומיות. גם גדולי התורה ומנהיגי החרדים בארץ ישראל שהופיעו בפני ועדות החקירה השונות, לא יישרו קו בשום צורה שהיא עם העמדה הציונית. כך הגאון רבי יוסף צבי דושינסקיא בועידת פיל, וכך הרב משה בלוי בועידת השולחן העגול. את המאבק חסר הפשרות שניהל רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא נגד הציונים, אין צורך אפילו להזכיר.
בקיץ של שנת תש"ז, לאחר השבר הנורא שפקד את היהדות העולמית, במצב בו אגודת ישראל ניצבה מרוטה וחבולה, מרוטה מאין בניה וחבולה ללא פעיליה המרכזיים. עמד הישוב היהודי בארץ ישראל בפני פרשת דרכים גורלית לעתידו ולעתיד העם היושב בציון. מצד אחד עמדה התנועה הציונית בפני הישג חסר-תקדים לקבלת הכרה בינלאומית בזכות ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל. הישג שהיה תלוי לא מעט בהסכמתם של כל הפלגים היהודיים – בהם אגודת ישראל - למנהיגותה של התנועה הציונית. ומצד שני, החשש מפני שלטון הציונים שכבר הוכיחו לא פעם כי איבתם לשומרי התורה גדולה ומסוכנת, פיזית ורוחנית, החשש הזה הדריך מאוד את מנוחתם של מנהיגי הדור דאז.
לאחר לבטים רבים, הגישה אגודת ישראל הצעה לסוכנות הציונית, שכוללת אפשרות של תמיכת החרדים בהקמת המדינה, תמורת התחייבויות שונות של ההנהגה הציונית בנוגע לאופי החיים הציבוריים בארץ ישראל לאחר קום המדינה. בא' בתמוז תש"ז, נשלח מכתב הסטטוס-קוו המפורסם, עליו חתומים יו"ה הנהלת הסוכנות מר דוד בן-גוריון, יצחק גרינבוים, ופישמן-מיימון. בו הם מתחייבים לקבל את דרישות החרדים בכל הנוגע לענייני: שבת, כשרות, נישואין, וחינוך. מלבד זאת הובטח לחרדים חופש דת והכרה בחיוניותם של לומדי התורה, והסדר אי-פגיעה במעמדם.
היהדות החרדית שילמה לתנועה הציונית במזומן, התמיכה החרדית אותה הביעו נציגי האגודה בפני ועדת אונסקו"פ שביקרה בארץ באותו קיץ, היתה גורם מכריע בהחלטת הועדה להמליץ בפני ארגון האו"ם על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. הציונים קבלו את השלטון את הכח ואת המדינה בה חפצו כל כך, ודרכם לשלטון נסללה.
מנגד, ההתחייבות הציונית לאגודת ישראל, נפרסה לפיסות תשלומים זעירות, שהחלו להתאדות בחום המזרח-תיכוני כמעט תיכף ומיד. מאבקי הדת מלווים אותנו מאז קום המדינה כאילו לא היו הסכמות מוקדמות כלל. גיוס תלמידי הישיבות, גיוס בנות, שירות לאומי, גיור כהלכה, נישואי תערובת, ניתוחי מתים, המטבח של אוניית שלום, הזכות לחינוך עצמאי, כל אלו שהיו אמורים להיות תשלום טבעי ומתבקש עליו הוסכם בגין התמיכה ההיא של החרדים בהקמת המדינה, הפכו להיות אבני נגף ומחלוקת שליוו את החיים של החרדים כמעט בכל פינה מאז ועד היום.
כל תקציב הפך להיות סחיטה, כל עניין דתי הוחתם בסטיגמה של כפיה, נסיון לשמירה על אורח החיים החרדי נהיו – פרזיטניזם.
העליה הגדולה ברדיפה האנטי-חרדית בשנים האחרונות בישראל, מקורה ללא ספק בפחד. אם בשנות המדינה הראשונות ניצלו אנשי השלטון החילוני את הכח הרב אותו נתנו החרדים בידיהם כדי לעולל עוולות חמורות, לפגוע רוחנית בבני העליות הקדושות ממרוקו, תימן, עירק, לוב ופרס. הרי שעם חלוף השנים והתמעטות האפשרויות לפעולה בתחומים האלו, הובילו את ההנהגה הציונית לצעדי ייאוש של ממש.
בספרו 'סיכומו של דבר' מגדיר ראש הממשלה לשעבר מר יצחק שמיר את היתרון הגדול בעליה הרוסית של תחילת שנות ה-90, בכך שהיא תחליש את הכח האלקטוראלי של החרדים. הוא היה מודע ללא ספק לכך שרוב העולים אינם יהודיים, חלקם שונאי יהודים וצאצאי קוזקים, אך הגידול של הייצוג החרדי בכנסת בשנות התש"מ-נ, הביאו את הלוחמים לחירות ישראל לספח לנחלת אבותינו מגוון עמים ולאומים זרים ומנוכרים, העיקר – לא חרדים.
הרדיפה המשפטית נגד אנשים כמו הרב אריה דרעי שעשה מהפכה אמיתית ברוחניותם של היושבים בערי השדה, והעברת הכח השלטוני בארץ מידיה של הכנסת למערכת המשפט – דבר חסר תקדים בדמוקרטיות מערביות, היו במטרה לפגוע בגידול הדמוגרפי של החרדים ובהשפעתם העולה כנגזרת ממנו. מתוך עשרות ואולי מאות מפעילים של תחנות רדיו פיראטיות בישראל נשלחו למעצר בפועל עד כה רק שני חרדים, הרב שמואל והרב יעקב בן-עטר. והפעם הראשונה שבית המשפט העליון כמעט והשליש עונש של נאשם, היה במקרה של הרב שלמה בניזרי, אשר הורשע בקבלת שוחד של 100.000 שקלים בתמורה למידע שסיפק.
אחד מבכירי המשפטנים בישראל, ד"ר יעקב ויינרוט כבר התבטא פעם כי קשה ליהודי חרדי לקבל משפט הוגן בישראל. קחו לדוגמא את המקרה של האברך ר' ישראל מאיר וואלס אשר הורשע בהריגת בנו לאחר שנפל מידיו ונפגע בראשו. קריאה מדוקדקת של גזר הדין, מעלה בפני הקורא מיד מסכת שלימה של שאלות וספיקות, כאשר פסק הדין מסתמך על ראיות נסיבתיות, ו'עוד משהו', על עדות של אדם שאויים כי לא יראה את אור היום ולא יוודע למצב בנו הפעוט הנאבק על חייו בית חולים אם לא יגיד ככה וככה. מעניין מאוד אם לערן בלילטי ששכח בקיץ תשס"ז את בתו הפעוטה ברכב בו היא נצלתה למוות, הצמידו שני חוקרים מנוסים והשתמשו באיומים מסוג זה בנסיון לחלץ ממנו הודאה מתבקשת, לפני שהחליטו במשטרה לסגור את התיק מתוך התחשבות בטרגדיה שעבר עם מות בתו.
למעשה כיום, נוגסות כל אושיות השלטון בכל הישג חרדי אפשרי, הישגים שהם למעשה בס"ה תשלום עבור השלטון שאנו נתנו בידיהם, שלטון אותו הם מנצלים כיום כדי לפגוע ברגל גסה בכל הקדוש והיקר לנו, וב'אפס סובלנות' כדבריו המחכימים של המפכ"ל מר דודי כהן. שאגות העידוד שהמשטרה מקבלת מיציע העיתונאים, מעניקות רוח גבית חמימה לכל מעשה בריונות כלפי המגזר החרדי. והמשטרה שלא מצליחה להגן על חנויות בתל-אביב וחדרה מגביית דמי חסות, מפגינה עוצמה בלוחמה בשטח בנוי מול ה'מאפיה של הרב ווייס' כהגדרתו של נחום ברנע, 'מאפיה' שבס"ה מבקשת מהשלטון החילוני למלא את ההתחייבויות עליהם חתם.
לציבור החרדי ולעם היהודי לא היה מעולם קונפליקט ממשי מול האומה הערבית. בעוד אבותיהם של האירופאים והאמריקאים שחטו וטבחו ביהודים ללא רחם במשך אלף שנים, עד שאדמת אירופה רוויה בשדות קטל אכזריים. בעוד הנוצרים הראשונים מנעו מהיהודים אפשרות להתגורר בארץ ישראל ולהתפתח בה, במיוחד בירושלים, מהלך אותו הם מנסים להוביל כיום מחדש. יותר מאלף שנים אחרי שצאלח-א-דין, הכובש הערבי הדגול, הרשה ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים על כל חלקיה, מנסים היום צאצאיהם של אלו שמנעו מיהודים להתקרב לירושלים, למנוע מהם שוב להתגורר בחלקים ממנה.
בחסות הערבים בנו היהודים מחדש את טבריה, גם המושבות הרבות שנבנו בגליל ובמורדות הגולן, לא העלו את חמתם של הערבים, שאף סייעו להקמתם, כל זמן שלא היתה כלולה בהם כוונה פוליטית. יהודים גרו בחברון, בשכם, בג'נין ובעזה, תוך קיום יחסי שכנות טובים עם הערבים, תוך כיבוד כבודם ההדדי. כל זמן שהיהודים באו להתגורר בארץ ישראל מתוך אמונה דתית גרידא, היו הערבים שותפים מלאים ותומכים ביוזמה זו.
מנהיגי החרדים בירושלים, בראשם רבי יוסף חיים זוננפלד, ניסו באמצעות שליחם הד"ר יעקב ישראל דה-האן, לקיים מגעים מדיניים על עבדאללה מלך ירדן, בנסיון רציני להגיע להסכם של שלטון משותף בארץ הקודש, הסכם שנגדע בכדורי מרצח ציוני, ששליחיו לא צפו עדיין את 'חזון המזרח התיכון החדש' וסיסמת ה'שלום' היתה עדיין מוקצה מחמת מיאוס.
נתוני החינוך בישראל, מלמדים כי הציבור החרדי ביחד עם הערבים בתחומי מדינת ישראל, קרובים מאוד להיות רוב מוחלט באוכלוסיה, שלא לדבר על כך שבהתחשב בכלל התושבים המתגוררים בשטחי ארץ ישראל כולה, מן הים ועד לנהר, החרדים והערבים הם רוב מוחלט של האוכלוסיה. ההבדלים המנטאליים בין החרדים לערבים, במיוחד לאור ההתדרדרות החמורה ביחסי חרדים-חילונים בעת האחרונה, הם ללא ספק קטנים בהרבה מאלו שבין החרדים לחילוניים. בהרבה מאוד עניינים האינטרסים שלנו זהים ואף משותפים, לשלטון ערבי לא יהיה איכפת ממה שמתרחש בין כותלי תלמודי התורה והישיבות, ובודאי שלא יהיה מי שיחפש בכל בוקר קריטריונים חדשים במטרה להקשות על קיום מערכות החינוך העצמאיות שלנו.
בצורה דמוקרטית להפליא, יש לנו את האפשרות לשלב ידיים, ולהעביר את השלטון בישראל מידיהם של אלו שהבטיחו ולא קיימו, לידיהם של אחרים שאולי יסכימו לתת לנו תקווה לשיתוף פעולה מבורך.

62 שנים אחרי ששילמנו לציונים במזומן, וקיבלנו הבטחות שנחקקו בקרח, אולי כדאי לחשוב על האופציה השניה?

  1. 3. דהן היה צודק
    יהודה 29/09/2009 16:02
    דברים כדורבנות.
    ההרפתקעה הציונית עלתה לנו כבר במעל 20000 קורבנות.
  2. 2. בטוח שאמא שלך ערבייה [לל"ת]
    כי אחרת זה לא היה עולה על דעתך 24/09/2009 22:00
  3. 1. להרב חיים טברסקי
    מאיר 23/09/2009 15:53
    באמת קילורין לעינים
    בהשקפה ברורה בלתי מטופשת
    תודה רבה מאד יפה