יום חמישי ט"ו בתמוז תשע"ט 18/07/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

חיים טברסקי

להיות עם יהודי בארצנו

חיים טברסקי סוגר חשבון של מאה שנות מאבק בין מסורת ישראל לזיגזג הציוני, ומתחנן: בואו ונהיה דרוכים וראויים שלא נפספס ח"ו עוד עת רצון מן הסוג שכבר פספסנו פעמיים, בתש"ח ובתשכ"ז

חיים טברסקי, ו' באייר תש"ע - 20/04/2010 06:30
מאה שנים של חילוקי דעות קשים מנשוא מפרידים בין הדרכים. בין נתיבות היושר של המסורת היהודית" העוברת מאב לבן ככתבה וכלשונה זה למעלה משלושת אלפים שנה, לבין ארחות העקלקלון של התנועה הציונית המתחדשת שחרטה על דגלה מוטו יחיד וחלול: 'להיות עם חופשי בארצנו'.

62 שנים הן ללא ספק פרק זמן מספיק בשביל לבחון את הישגיה של התנועה הציונית, הישגים אשר בעבורם נשפך דם יהודי כמים, הישגים אשר לשם מימושם נזרע פילוג קוטבי בתוך העם היהודי, הישגים שנבנו ועדיין נבנים על מורשת מתפתלת של הסתה בלתי פוסקת נגד כל מי או מה שלא מיישרים קו אל התלם עליו מסכימים הוגי הדעות החילוניים מעת לעת.

קחו לדוגמא את נושא זכרון השואה והגבורה, עניין שעלה על ראש שמחתם של המשתלחים התורניים בציבור החרדי. 'החרדים אינם מנחילים אל ילדיהם את מורשת השואה' זו המנטרה שחוזרת ונשמעת בשבוע האחרון מעל כל במה תקשורתית. אל השורה נעמדים מיד מספר 'דוסי מחמד' חביבים המחרים-מחזיקים בעוז אחר ספסרי הדם והמורשת. כאשר אל המאמרים, אל הכתבות ואל הטרוניות מתלווים גם כמה תמונות של חרדים מבלים בליל יום השואה שחל להיות למניינם, הרי זו סיבה מספקת לחגיגת הסתה גדולה ומיוחדת.

לפני שנערוך את החשבון הכולל של הזיגזג הציוני החילוני, לא נוכל להשאיר סוגיה זו ללא התייחסות זועמת. שכן יש צורך בעזות פנים מופלגת בשביל להעלות בכלל על סדר היום את עניין הנחלת השואה בקרב הציבור החרדי. וכי היכן חיות הן בימינו צאנז ורימינוב, היכן מוצאים את גור וסלאנים, היכן מדברים על לומז'א וקאליש, בתיכוני תל-אביב ? וכי יש ילד או בחור שלא עובר על כמה עשרות ספרים מידי שנה בממוצע אשר בפתח דבריהם מוזכרים בסילודין דברי ימי קהילות ישראל שנעקדו על קידוש ה' בימי הזעם? מרבי אלחנן ווסרמן ועד לאדמו"ר מאלכסנדר, מרבי מנחם זמבא ועד לרבי מנדלי מפאבייניץ, משריפת בית הכנסת הקדוש והעתיק בבעלזא ועד להרס שיטתי של בתי עלמין יהודיים. היש חרדי ממוצע שלא חי את כל אלו דבר יום ביומו?

נכון. ה'גבורה' עליה מספרים בבתי ספרנו, אינה כוללת את המאבקים הפנימיים בין ארגוני המחתרת בגטו ורשה, אשר 'בעוז רוחם' הצליחו לעכב את מחיקת הגטו בחודש תמים! ההסטוריה שלנו אינה זקוקה לשכתובים אשר יעלו את קרנו של אנילביץ', מפקד אי"ל הסוציאליסטי-שמאלני על פניו של פאבל פרנקל, מפקד האצ"י הרביזיוניסטי - ימני. שכן, שניהם לא שינו מאומה בדברי קורות הימים של נצח ישראל. ועם זאת, כמעט שלא תמצאו קבוצה חרדית המבקרת בגטו ורשה שאנשיה לא יסורו אל התלולית שמעל הבונקר במילה 18, שם, מעל מקום קבורתו של אנילביץ' ואנשיו, ידליקו נר ויקראו כמה פרקי תהילים. ושלא תטעו, קבוצות אלו, ורבות המה, אינן נוסעות במימון ממשלתי או בשליחות ממלכתית. אלו יהודים שהשואה, כמו שאר תלאות ישראל, היא חלק מההווי היומיומי שלהם.

ה'גבורה' שלנו, הם יהודים שמחלקים את פת לחמם לשניים בשביל להציל חבר. אלו אנשים שלא אבדו צלם אנוש בגיא הבכא, ולא הפכו להיות 'פרוכטנבוימים' למיניהם [קראו לו פיפל, ק. צטניק]. אלו יהודים שלא ויתרו על הלל במנין בתוך התופת. ולתנועה הציונית אין שום רשות לקבוע את סגנון ההנצחה הרצוי עבורם ועבור בניהם אחריהם לדור דור.

אותם צעירים שבילו בפארק בליל יום השואה, אינם מחסירים מידי שבת את קריאת תפילת הזכרון לאלו אשר 'מנשרים קלו ומאריות גברו', 'קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם'. הם אינם מחסירים מידי שני וחמישי את הקינות המספרות 'נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד, למכה ולחרפה', ותמיד זוכרים לסיים 'ובכל זאת שמך לא שכחנו'. צעירים אלו וחבריהם אינם זקוקים לאישור כלשהוא על אופי התייחסותם לשואה ולמאורעותיה, שכן חייהם שלובים במורשת זו בכל עת בקשר בל יינתק.

הקשר שלנו אל העבר היהודי, הרווי בדם קדושים, אינו מתחיל בשואה. אנו זוכרים את קדושי העם החל מהנופלים בידי פלישתים, דרך מלחמות החורבן, גזירות העמים למיניהם, האינקוויזיציה הספרדית, טבח יורק האנגלי, מסעות הצלב, פרעות ת"ח ות"ט ודומיהן. השואה, עם היותה קרובה ומתועדת יותר, זכרה בקרבנו לנצח עם שאר קדושינו לאורך הדורות, גם אלו שבמותם לא ציוו את הקמת השלטון הציוני בארץ הקודש.

הזיגזג הציוני חילוני, הוא זה שמצדיק הוצאה להורג ברחוב העיר של פרופ' מכובד, ולו רק מפני שפעל להשיג שלום בין יהודים לערבים, אלא שעשה זאת בשליחותם של החרדים ומנהיגם הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל, וכעבור כמה עשרות שנים לנסות (ללא הצלחה יתירה בנתיים) לעשות אותו הדבר. הזיגזג הזה הוא אותו זיגזג שבשמו לא יכול לקבל מקום עבודה כל מי שלא זכה להחזיק ברשותו את ה'פנקס האדום', אך כאשר מוביליו סולקו מן השלטון, הפך הוא את עורו, ומיני אז כל דורש עבודה נזקק לשלל וועדות ודילוגים מעל 'אפליות מתקנות' מסוגים שונים ומשונים, אך בשום אופן אין כלולים בהן יהודים חרדים.

נוכל להיות כרוכלים ולמנות עוד שלל דוגמאות לזיגזג פרוע זה, אלא שאת הידועות והגלויות אין צורך להציג. רק זאת נאמר, שלו באמת היתה הנחלת מורשת השואה עומדת בראש מעייניהם של אנשי השלטון, הרי שהחלק היחסי של הציבור החרדי בעוגת עשרות המיליארדים שמחלקת 'ועידת התביעות' היה משמעותי יותר, צודק ונכון בהרבה. אלא שלא כך הם פני הדברים כידוע.

                                                    * * *

אל עיצומו של יום ה'חג' הזה, לא נוכל שלא להתייחס עם ווארט חסידי מתאים.

אמרה חסידית ידועה בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא, מדברת על כך שהגנב, זה השולח ידו בממון לא לו, הוא בסך הכל – קטן אמונה. שכן, מיסודות האמונה היא העובדה לפיה 'אין אדם נוגע מן המוכן לחברו כמלוא נימה'. ואם כן, לו לא היה ממון זה צריך להגיע לידי הגנב, הרי שלא היה מגיע לידיו, ואף מעשה תחבולה לא היה מועיל לכך. ומשהגיע הממון לידיו, אות היא, כי היה צריך ממון זה להגיע אליו. הוי אומר, לו היה ממתין קמעה ומאמין שהצריך להגיע אליו – יבוא בדרך כשרה, היו החפץ או הממון שגנב נופלים ברשותו כדין.

ריבונות יהודית על חלק מארץ ישראל בשנת תש"ח, היתה, אם כן, צריכה לקרות בכל מקרה. צעדי רגליהם של בני עם קודש הפוסעים על הר המוריה בשנת תשכ"ז, היו גם כן מתקיימים ללא ספק. חבל רק שלא זכינו בעוונותינו לקבל מתנות אלו ישירות מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, ומפני חטאינו 'הנה זה בא לפרקים' – שלב אחר שלב - כפי שהתבטא פעם אחת כ"ק האדמו"ר רבי אהרן – קדוש ישראל מבעלזא זיע"א, ועל ידי שליח מקולקל. מה שנותר לנו כרגע, הן תשובה ותפילה וצדקה, שיבוא הפרק הבא – השלם באחדותו – בלי שיתערב זר בשמחתנו – שמחת עולם. וככלות נפץ יד עם קודש – תכלינה כל אלה [דניאל י"ג]. במהרה בימינו, אמן.