חיים טברסקי בודק מי נותן רוח גבית לטירור העולמי, וגם מגלה סוג חדש של גזענות, גזענות נאורה.
על מדיניות רופסת, ופרס שנתנה המדינה בשמכם למפיץ שנאה אנטי-יהודית בכתבה שלפניכם.
לנשיא בוש הספיקו עשרה חודשים בשביל להבין את זה, ובגדול. כנראה שאובאמה לא יסתפק מפחות מכך. תחילת כהונתו של אריאל שרון בראשות הממשלה בשנת תשס"א, אופיינה בדיוק באותו סוג של מתיחות שמשתרר בימים אלו בין הבית הלבן ללשכת נתניהו. מקורבי הנשיא בוש הבן, לא הסתירו לאחר פגישתו הראשונה עם אריאל שרון את יחסו המתנכר של הנשיא החדש דאז לראש ממשלת ישראל הטרי דאז, הרבה קרדיט לא נתנו לשרון אז בוושינגטון. ובוש, כמיטב המסורת של משפחות הנפט בטקסס הסתמן כמי שהולך לכרוע ברך בפני העולם הערבי.
הכל השתנה ביום אחד, ב-11.9. באותו יום בו פגע הטירור העולמי במוקדי הגאווה הלאומית של ארה"ב. באותו יום הבין בוש כי הטירור אוהב כשמדברים איתו. הטירור רואה בניהול דיאלוג אתו סמן של חולשה מצד הצד השני, דבר שנותן לו מוטיבציה להמשיך בדרכו.
את המשך הקדנציה של בוש העולם זוכר היטב, גם ראשי הטרור ומממניו. ציר הרשע שורטט בבירור, והעולם נצבע בצבעים של שחור ולבן, לא היה אפור.
כולם הבינו את הסדר העולמי החדש, הבינו היטב. לוב, היתה הראשונה שמיהרה לפרק את כל הפרויקטים הגרעיניים שלה שהיו אמנם בחיתוליהם, אך הפחידו רבים בעולם. צפון קוריאה סגרה את המפעל הגרעיני העיקרי שלה בפיונ-יאנג, בתמורה כמובן למשלוחי מזון וסיוע מארה"ב ומהעולם. גם איראן, הפחיתה לפחות למראית עין את פעילותה הגרעינית הפומבית, והדו"ח של המועצה האמריקנית לבטחון לאומי שהצביע על נסיגה בפיתוח הגרעין האירני בין השנים תשס"ג-תשס"ו, לא נבנה על חלל ריק.
תסתכלו רק מה קורה מסביב מאז בחירתו של ברק אובאמה לתפקיד נשיא ארה"ב, והפעלתה המחודשת של ה
מדיניות הדוגלת בדיאלוג מתמיד עד-מוות עם מדינות אלו. צפון קוריאה יורה טילים לכל עבר, בעוד היא מחדשת את הפעילות הגרעינית שלה. איראן מתריסה ולא מתביישת לירות באזרחים שבסך הכל מחו על כך שזכותם הדמוקרטית נשדדה מהם בצורה גסה. הטאליבן עושה שמות בצבא הפקיסטני, ולמרות שהעדשה הבינלאומית לא ממוקדת למה שקורה בפקיסטן, הרי שהמצב שם הוא למעשה המסוכן ביותר מבחינת העולם. האפשרות שנשק גרעיני יפול לידיים של לוחמי הטאליבן, מדיר שינה מעיניהם של רבים במערכות הבטחון בעולם.
כידידים, של ארה"ב, נקווה שהמחיר אותו היא תשלם בגין מדיניות זו, לא יהיה כואב מידי, אבל הוא יהיה והוא יבוא. וזו ממש לא נבואה.
השמאל המערבי שזרק את משטר בוש מכל המדריגות, ומנסה כעת לעשות את ההיפך מכל מה שמייצג את מדיניותו של בוש, אוהב מאוד להראות את עצמו בליברלי, נאור. האנרכיסטים הנאורים הללו שצער שחיטת הבהמות ללא-הימום נוגע לליבם קרוב קרוב, נאלמים דום מול משטרים אפלים וכוחניים. לא שמענו עליהם בסודן. לא ראינו אותם בטהרן.
לסין הם בוודאי שלא יגיעו.
הם באים לכאן, כאן זה נח, כאן אפשר להפגין מול גדר ההפרדה ולהשתולל תוך כדי סיכון חייהם של החיילים מול מצלמות. כאן יש בג"ץ משונה שמורה להעמיד לדין פלילי קצין שחטא בכך שירה ליד רגליו של טירוריסט כדי להפחידו, רק בגלל שזה נראה לא טוב במצלמות.
האנרכיסיטים ופעילי השמאל הליברלי האלו, אוהבים מאוד את האחר, מתעבים את הגזענות, ובזים למי שלא חושב כמותם. אבל כל זה בתוקף עד לרגע שהם אמורים להיות שותפים בנטל.
אתמול התפרסם, לאחר דיון שנערך בועדת הפנים של הכנסת, כי הפליטים הסודניים שברחו מזוועות המלחמה בדארפור, ומורשים להישאר בתחומי מדינת ישראל, אסורים לשהות באיזור המרכז במה שנקרא: בין גדרה לחדרה. או מדרום לגדרה או מצפון לחדרה. והם אכן ממלאים בהמוניהם את ערי הכרמל ומפרץ חיפה, את ערד ואת אילת. בערד הם בולטים במיוחד, בהיותה עיר קטנה, והם מונים בה כבר כ-5% מתושבי העיר.
עמותות הסיוע לפליטים אלו, המורכבות ממיטב הנאורים והליברלים של החברה הישראל, יצאו בשצף קצף נגד כוונת משרד הפנים ומשטרת ישראל, להגביר את האכיפה נגד המצאותם של עובדים זרים בישראל. ח"כ ניצן הורביץ הגדיר את הרדיפה אחריהם כמסע ציד גזעני, לא פחות ולא יותר. הכל טוב ויפה מבחינתם, מדינת ישראל צריכה להעניק לפליטים אלו ואחרים מקלט מדיני, מזון ומגורים, שירותי בריאות, חינוך ורווחה. אך. ופה מגיע האך הגדול. שזה יקרה כמה שיותר רחוק מהבית שלהם, שלא יתקרב חלילה לשיינקין, לרמת אביב או לנאות אפקה. גם לא לרמת החי"ל. את כל ההטבות הנאורות הללו, יש להעניק לפליטים רחוק ככל האפשר, בדרום או בצפון.
הגזענות הנאורה הזו, היא המדריכה את אורחות חייהם של האנרכיסטים למיניהם, בישראל ובעולם. לכן גם ברגע שנשוא הסוגיה משתנה מפליט סודני לחרדי, מתושב ג'נין למתנחל בחומש, הסובלנות נעלמת, החיוך נמחה, והרצון שיקוב הדין את ההר, גובר על כל שיקול רציני אחר.
* * *
כתבנו כאן בשבוע שעבר, אודות פרס ספיר שניתן לסופר אילן חילו, ובוטל בעקבות השערוריה שעלתה מהרכב חברי ועדת הפרס. השבוע שמענו על פרס הרבה יותר מעניין שניתן לאותו אילן חילו, ואם זה לא היה שלנו – כמאמר הפתגם – היינו צוחקים.
משרד החוץ בראשותה של יו"ר קדימה הגב' ציפי ליבני, הפעילה על חשבון משלם המיסים הישראלי, את אותו סופר מר אילן חילו, כחלק ממערך ההסברה של ישראל בעולם.
אילן חילו, למי מכם שאינו יודע. כתב ספר על עלילת הדם בדמשק, בו הוא מודה בשם העם היהודי כביכול, על הריגתו של הנזיר הנוצרי בידי יהודי. בספר נוסף שהוא כתב לאחרונה, ובגינו היה אמור לזכות בפרס ספיר, מתאר מר חילו את היהודים הכובשים, הגזלנים, החמסנים. מר חילו הוא ממובילי נרטיב הנאכבה הפלשתינית שתופסת תאוצה בקרב האליטות של מדינת תל-אביב. ושלא תבינו לא נכון, בשליחויותיו בשם מדינת ישראל ומערך ההסברה שלה, הוא הפיץ בדיוק את אותם דברים שהוזכרו לעיל. לא פלא שאפי' לדבריו, נגמרו ההרצאות שלו בקרב קהילות יהודיות באירלנד ובאוסטרליה, בפרצי זעם, במחאות רשמיות לקונסוליה הישראלית, ואף בסילוק מהמקום.
בפעם הבאה, שאתם
שומעים את הגב' ציפי ליבני, ביום השנה למלחמת לבנון השניה, מדבררת בלי בושה את התסכולים של אייל ארד, על מאה ימים ואפס הישגים. על ראש ממשלה קמיט, לחיץ, זגזיג, ואמירות דומות כיד הדמיון הטובה השורה עליה באותה עת. תחשבו על מה שקראתם לעיל, ועל האופן בו אפשר לכנות אם בכלל מנהיג ישראלי ששולח מסבירנים מהסוג הנ"ל לרחבי העולם.
לא פלא שמצבינו התדמיתי בעולם ירוד כל כך.
9. ליבני ידועה כאחת שהגיעה בלי הסבר
ציפיטפוט 10/07/2009 08:32