יום חמישי ט"ז בחשון תש"פ 14/11/2019
חפש

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

חדשות

מהי שואה, איזו היא גבורה ?

המושגים הנוראים הללו - שואה וגבורה - נראה כי הטשטשו להם במשך השנים שחלפו מ'אז'. חיים טברסקי שולף חמש עדויות מימי האופל, באמצעותן הוא ינסה להשיב את השואה והגבורה אל מסגרות המקור שלהם

חיים טברסקי, כ"ז בניסן תש"ע - 11/04/2010 19:00
בתקופתנו הסוערת בה לא מתביישים אנשים ומנהיגים, בהם יהודים תוהים, להאשים את ישראל בביצוע 'שואה' בעזה, רצח עם, טיהור אתני, וטבח ילדים. בתקופה בה ראשי מדינות, שקופות נוטפות דם יהודים ואחרים תלויות בעברם, אינם מהססים מלתקוף את ישראל בגין אחריותה לביצוע פשעי מלחמה. בתקופה בה שופט יהודי אומלל קובע ללא הוכחות ממשיות ועל סמך עדויות שמיעה אנונימיות כי חיילים יהודים ביצעו טבח בחפים מפשע. גם בזמן שבו המושגים 'נאצים' ו'שואה' הפכו להיות קללה נפוצה בכל הפגנה אקראית בה מתלהטים הרוחות יתר על המידה, גם בתוכנו אנו. בתקופה כזו, ולעת הזו, יום הזכרון לשואה ולגבורה, יש לתת למילים לדבר. לאותן עדויות שנכתבו בידי חיות האדם  הגרמניות, לאותן טרגדיות שנשמעו מעל במות בתי המשפט אליהם הן הובאו.
בעוד הפכה השואה למטבע לשון בפי כל רפה דעת, הגבורה שהתלוותה לאותה תקופה, אותה גבורה יהודית נוראת הוד שהתגלתה במלוא יפעתה בגאיות הצלמוות, נדחקה אל מעבר לפינה, בידי כותבי העיתים ממשיכי דרכם של נושאי האקדחים המאולתרים ומשליכי בקבוקי המולוטוב.
לפניכם חמש עדויות. שלושת הראשונות מהוות מדגם מייצג ראוי, לשם הבנת המונח 'זוועה'. השתיים שלאחריהן יציגו לפניכם באור חדש וזוהר את המושג 'גבורה' – גבורה אמיתית.

עדות זועה ראשונה: "נשים רבות הסתירו את תינוקותיהן תחת ערימות הבגדים, אנשי 'זונדר קומנדו' מיוחדים הופקדו לשים לב לכך. הללו דברו על לב אחת הנשים, עד שזו לקחה את הילד עמה... הבחנתי גם בנשים שחשו או ידעו את הצפוי להן, הן התגברו ואזרו כח ובעוד אימת המוות נשקפת מעיניהן הן ביקשו לבד את ילדיהן ולרצותם בדברים... אשה אחת, בעוברה על פני, ניגשה קרוב אלי ולחשה, בהצביעה על ארבעת ילדיה, אשר שילבו יפה את זרועותיהם אלו באלו כדי להוליך את הקטן שבהם מעל למכשולים שבדרך: 'כיצד מסוגלים אתם לאבד ילדים יפים, יקרים אלה? כלום אין לב אנוש בקרבכם?"
(מתוך יומן הוידוי של רודולף הס מפקד אושביץ,
לפי הספר "המפקד של אושביץ")



עדות זועה שניה: "כאשר ביום ה-5 באוקטובר 1942 ביקרתי את משרד הבניה בדובנו, סיפר לי העוזר שלי, הוברט מוניקס מהמבורג-הרבורג, כי בקרבת מקום נכרו 3 בורות. כל אחד באורך 30 מטר ועומק של 3 מטר, ובתוכם נורו היהודים מדובנו... מוניקס ואני הלכנו ישר בכיוון הבורות. לא הופרענו בדרך. האנשים שהורדו מן המשאיות, גברים נשים וילדים בכל הגילים, נאלצו להתפשט על פי פקודת איש הס"ס, שהחזיק בידו שוט ומגלב כלבים. את הבגדים, הנעלים, הכותנות והבגדים התחתונים – נאלצים היו לשים לחוד בנקודות מיועדות. ראיתי תל נעלים של – לפי ערך – 800 עד 1000 זוגות, ערימות גדולות של לבנים ובגדים...

ללא זעקה ובכיה התפשטו האנשים הללו, ניצבו יחד בקבוצות משפחתיות התנשקו ונפרדו זה מזה... במשך כרבע שעה שעמדתי ליד הבור, לא שמעתי שום תלונות או בקשות לרחמים...

הבחנתי במשפחה אחת של 8 נפשות לערך, איש ואשה, שניהם בגיל של 50 שנה לערך, עם ילדיהם בגילים של שנה אחת עד שמונה עשרה בקירוב, וכמו כן עם שני בנותיהן, בגיל של 20 ו-24 שנים... אשה זקנה אחת עם שערות שיבה לבנים כשלג, אחזה תינוק בן שנה בזרועותיה, שרה לו איזה שיר, ודגדגה לו... התינוק צחק מתוך הנאה, הזוג הסתכל בעינים דומעות על כך... האב החזיק בידו ילד כבן עשר ודיבר משהו על ליבו... הילד נאבק בדמעותיו, האב הראה לו באצבע לנוכח השמים, ליטף את ראשו ונראה שהוא מסביר לו משהו..."
(מתוך מסמך 2992 בתיעוד האשמה של התביעה הכללית
בבית הדין הבינלאומי בנירנברג.
דבריו של המהנדס הגרמני הרמן פרידריך גראבקי)



עדות זועה שלישית: "באביב של שנת 1942 הובאו בבת אחת למחנה 6000 איש – והם נרצחו ביריות במשך יומיים... ביום ה-3 בנובמבר 1943 נהרגו במחנה 18,400 איש. מהמחנה עצמו נלקחו 8400 איש וכעשרת אלפים הובאו מהעיר לובלין וממחנות אחרים. שלושה ימים לפני הרצח ההמוני הזה נחפרו בשטח המחנה מאחורי המשרפות תעלות עמוקות. ההרג ביריות התחיל בבוקר ונסתיים מאוחר בערב... על הגוויות היו שופכים שכבה דקה של עפר וכעבר 2-3 ימים היו מוציאים אותם משם ושורפים אותן, במשרפות או על מדורות... הגרמנים העמידו בשטח המחנה רמקולים אדירים, והיו משמיעים בהם במשך כל היום מוסיקה עליזה, כדי להחריש את הד היריות ואת זעקת הקרבנות..."
(מתוך הדו"ח הרישמי של
ועדת החקירה הפולנית – סובייטית
בעניין מחנה מיידאנק)

                                                   * * *

עדות גבורה ראשונה: "לפתע פתאום צף ועלה לנגד עיני היום האחרון בגיטו, כשאני וישראל בעלי עדיין ניסינו לחפש עזרה להציל את ילדתנו הפעוטה, ופנינו אל שוטר יהודי מכירנו, ששמו פרלשטיין. שוטר זה גר בימים ההם ברחוב דז'לנא 9, ששם שכנו השוטרים היהודים עם משפחותיהם. משפחתו של פרלשטיין אהבה מאוד את תמר'ל הפעוטה, ומששמעו שחטפוה למשלוח פכרו את אצבעות ידיהם. פרלשטיין שהיה אותה שעה בחדר, הסיר את כובע השוטרים שלו מראשו ומסר אותו עם תעודותיו לבעלי...

רוץ מהר לאומשלאג-פלאץ (כיכר המשלוחים) – קרא – ותודיע לקצין התורן, שילדתך בין היהודים החטופים, בטוחני שיעלה בידך להחזיר את תמר'ל, שכן משפחות השוטרים מוגנות הן. הקרונות עדיין בכיכר, והמשלוח לא יזוז אלא בחצות הלילה...

בידיים רועדות חטף את הכובע ולי אמר לחכות אצל משפחת פרלשטיין. משהגעתי לדלת הוסיף השוטר הערה קטנה: 'דע לך ישראל, שכחתי לומר לך שבדרך עליך לחטוף מישהו, בוגר או ילד, שיבוא במקומה של תמר'ל, שכן מספר הנפשות שבמשלוח מוכרח להתאים'...

נעמד ישראל כמאובן, דומה היה שאינו תופס כרגע במה מדובר. אבל מיד הסיר את כובע המשטרה מראשו והניחו עם התעודות על השולחן: 'ילדתי היחידה – שמעתי את דבריו החנוקים – ילדתי היחידה, רק אותה אני רשאי להקריב קרבן, רק את שלי, רק את שלי!"...
(מתוך הספר "בצד הארי"
מאת חיה אלבוים-דארמבוס)


עדות גבורה שניה: "הנה ניגש אלי איש יהודי, שנראה ליהודי פשוט מאויבערלנד, במידת התמימות שבו ואמר לי כדברים האלה: רבי! הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה'...

ואני בשומעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו, במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים היתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושביץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות...

וכשרואה הוא, שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה: 'רבי, אני עשיתי את שלי, כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות... שאלתי שאלה אצל הרב, ורב אחר אין כאן. אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם (בנפשו) עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק, בודאי היה עונה לי שמותר... פירושו של דבר בשבילי, כי אסור עלי הדבר על פי ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא ישרף ילדי על פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר כדי לפדותו, משום שהתורה כך צוותה!"
(הרב צבי הירש מייזליש, מניצולי אושביץ.
מתוך ספרו שו"ת מקדשי השם)
 
אכן, זו  שואה וזו גבורה!
הי"ד