בית המשפט אילץ את האם החרדית להעביר את בנה החרדי, שלמד והתחנך במשך 7 שנים במסגרת חינוך חרדית, לבית ספר חילוני. זאת, למרות שהילד שוהה בחזקת האם, בפסיקתו לטובת האב.

הוריו של הילד נקלעו להליכי גירושין כשהיה בגיל 5. הילד, שבעקבות הגירושין ניתן למשמורת האם, שחזרה בתשובה תקופה קצרה קודם לכן, למד במסגרת חינוך חרדית.

בהגיעו לגיל 12 טען האב שהילד מעוניין לעבור ללמוד בחטיבת הביניים באזור השרון. בהתאם לכך, ביקש לרושמו לתיכון הנ"ל. אולם, בשל היותו בן להורים גרושים נזקק  הילד להסכמתם של שני הוריו  על מנת להירשם לבית ספר חדש.

האם, שבמשך שבע השנים שקדמו לכך, גידלה את בנה כחרדי, סירבה להצעה בכל תוקף. האב מצידו, התעקש על כך. בין הצדדים עמד גם הוויכוח אודות רצונו של הילד, שמבחינה משפטית, בדרך כלל, אין לו משמעות מעשית בשל היותו קטין.

כתוצאה מכך, החלה שנת הלימודים, ומהילד, השוהה ברשות האם, נמנעה האפשרות לרישום מסודר למוסד לימודים כלשהו.

האב החילוני שכר את שירותיו של עו"ד, שפנה לבית המשפט בכפר סבא בבקשה דחופה, להכריח את האם לחתום על מסמכי המעבר לבית הספר החילוני, או לחילופין, התבקש בית המשפט לאפשר את הרשמת הילד לבית הספר החילוני, ללא הסכמת האם.

עורך דינו הממולח של האב טען, כי הילד מעוניין לעבור לבית הספר החילוני ועל כן יש לכבד את רצונו, למרות שהוא נמצא בחזקת האם ולמרות שמדובר בקטין, שרצונותיו הזמניים עשויים להשתנות לכאן ולכאן כתוצאה מלחץ המופעל עליו על ידי אחד ההורים.

למרבה התדהמה, השופט יעקב כהן, שדן בתיק, פסק באופן מיידי וחד משמעי לטובת האב וקבע כי הילד יועבר למסגרת חילונית וישהה מעתה בחזקתו של האב. הוא נימק זאת בכך שקיבל את גרסת עורך דינו של האב, על פיה זהו רצונו של הילד. ולכן, למרות שמדובר בקטין השוהה בחזקת אמו, יש לייחס חשיבות מכרעת לרצונו של הילד.

משמעותה של הפסיקה: הילד יוצא ממשמורת אימו ואף יוצא ממסגרת הלימוד החרדית, לחיים חילוניים. זאת בניגוד להלך אורך חייו בשנים האחרונות.