דוד כץ חוזר למראות הקשים של פינוי גוש קטיף, ארבע שנים אחרי, עם גלריית תמונות מרטיטה. פרק א'
ארבע שנים חלפו מאז גורשו מבתיהם תושביה היהודים של גוש קטיף. אריאל שרון, ראש הממשלה בטרם התמוטט, ביצע את אחד המהלכים הקשים ביותר שאירעו במדינת ישראל ב-60 שנותיה, במיוחד לנוכח המציאות שנוצרה ברצועת עזה עם עזיבת ישראל.
ארבע שנים אחרי, אלפי היהודים שהתגוררו בגוש בשקט ובשלווה, כמעט, עדיין מחפשים את עצמם. אין להם מגורי קבע, אין להם עבודה, אין להם את הסביבה החברתית שהיתה להם. היו להם שטחי חקלאות אין-סופיים, אתרי תיירות, מוסדות חינוך, פעילות חברתית וחיי קהילה מגובשים ביותר, נוף מדהים.
כל זה איננו.
כעיתונאי, ליוויתי מקרוב את פינוי גוש קטיף. שהיתי שם במשך כמה ימים ולילות. במבט לאחור, ניתן לקבוע כי הייתי עד מקרוב, יחד עם עדשת מצלמתי, לאירוע היסטורי שעוד יהדהד שנים רבות במדינת ישראל.
במבט לאחור, זה נראה כאירוע שהתרחש ממש לא מזמן. אך מבחינת המפונים חלפו מאז הרבה מאד זמן, למרות שהזיכרונות עדיין טריים. קשה להם לעקל שהבית אינו קיים, הרוס, שהישוב בו התגוררו שנים רבות הפך לעיי חורבות. כשמשוחחים עם מתיישבי גוש קטיף לשעבר על ימי ההתנתקות, מה שכואב להם יותר מכל הוא טראומת הפינוי בכח, השבוע לפני ארבע שנים, בשבוע שלאחר ט' באבא.
הגעתי לגוש קטיף הסגורה והמסוגרת במוצאי ט' באב תשס"ה, שעות ספורות לפני תחילת פינוי הגוש מיהודים. מרכז התקשורת הגדול שהוקם במועצה האיזורית אשכול קלט מאות ואלפי עיתונאים מכל רחבי העולם. לאחר תהליך רישום וקליטה שעברתי במקום, נלקחתי, יחד עם עוד עשרות עיתונאים, באוטובוס אל תוך הגוש. הנסיעה ארכה שעות. הכבישים היו מלאים ברכבי צבא, משאיות לפינוי תכולת הבתים ואוטובוסים.
סובבתי בכמה ישובים בגוש קטיף בשבוע הפינוי. לא הגעתי לכל הישובים. לא הייתי בכפר דרום ביום הפינוי הדרמטי בסוף אותו שבוע. באותה שעה בה פונתה כפר דרום באלימות, שהיתי בנוה דקלים. השתתפתי בטקס שנערך בבית הכנסת המרכזי של הישוב, דקות לפני שמאות התושבים פונו משם בכוח (ועל כך בפרקים הבאים של סדרה זו).
לנוה דקלים הגעתי, כאמור, בבוקר הראשון של פינוי גוש קטיף. בכניסה לישוב התעמתו מאות נערים עם כוחות הפינוי שניסו להיכנס לנוה דקלים. בסוף, כמובן, השער נופל. הכוחות נכנסים פנימה לתוך נוה דקלים ומחלקים את צווי הפינוי. במשך ארבעה ימים מנסים לפנות את התושבים באמצעות שכנוע. רבים נותרים בבית עוד כמה ימים.
חזרתי לנוה דקלים כעבור שלושה ימים. ביום חמישי פינו את אחרוני המתיישבים מנוה דקלים, לילה אחד קודם חזרתי, כאמור לישוב הנצור והמסוגר. חלקו הגדול התרוקן מתושביו בימי הפינוי הראשונים. יחד עם עוד שני אנשי תקשורת אני מתהלך בשבילי הגוש, מנסה לשוחח עם תושבים שעוד נותרו במקום. אלה שעדיין לא עזבו נשארו בבתים, מנסים להיאחז במה שיש להם ככל שניתן. אחרים מסרבים לדבר. פגשתי יותר עיתונאים, שוטרים וחיילים, מאשר בתושבים.
חיפשתי מקום ללון. המקום הראשון אליו נכנסתי היה כמעט שומם. זהו סניף "יד שרה" בבירת הגוש, שננטש על-ידי מתנדביו מבעוד מועד. לא היה שם מקום ראוי להניח את הראש עד אור הבוקר של יום חמישי, השעה בה יתחיל הפינוי. יצאתי משם, התקדמתי הלאה בשביל. סמוך לישיבת "תורת חיים" נתקלתי במעון הילדים של נוה דקלים. אור חלש בצבץ מהחלון. נכנסתי בלאט פנימה. אולי אוכל למצוא מקום לתת תנומה לעפעפיים לכמה שעות. בבוקר אמור היה להימשך ולהסתיים פינוי הישוב הגדול.
מעון הילדים היה ריק מאדם. בבוקר יום רביעי, כך מתברר, עוד שהו בו ילדי נוה דקלים. הלחם הפרוס בשקית היה טרי. המזגן עדיין פעל. תאורה חלשה האירה על מזרני הילדים שהיו פזורים על הרצפה, בינות למשחקי הילדים. הילדים, כך נראה, פונו במהירות מהמקום. בבוקר הם עוד היו בגן, בצהרים הם פונו. לא נתנו להם אפילו להיפרד כראוי. הם גם לא הבינו מה קרה פתאום באמצע היום. בלילה, כשנכנסתי, הכל נשאר כפי שהיה בבוקר. באחת הפינות מצאתי פתק שהשאירה הגננת לחיילים, בו היא מבקשת שיפנו את תכולת הגן החשובים לילדים.
באמצעות כמה מזרני ילדים מאולתרים הצלחתי לישון כמה שעות, יחד עם עוד שני עיתונאים שהיו איתי. לא היה קל להירדם במקום הזה.
למחרת, עם אור ראשון יצאתי להתפלל בבית הכנסת המרכזי של נוה דקלים. מסביב היו מאות מכוחות הפינוי. הם החלו לעבור בית-בית, להמשיך (ולסיים) את פינוי התושבים וילדיהם. מאות מכולות הוצבו ברחובות, לשם הועברו תכולת הבתים. מרבית הבתים פונו, אך תושבים לא מעטים העדיפו להישאר בבית, כמה שיותר.
(על יום חמישי, יום פינוי נוה דקלים – בפרק הבא)
 |
| הפגנה בדרך לגוש קטיף |
צלם |
.jpg) |
| מחסום, אחד מרבים, בדרך לגוש קטיף |
צלם |
.jpg) |
| הגענו. מחסום כיסופים סגור ומסוגר |
צלם |
.jpg) |
| נכנסים לגוש קטיף |
צלם |
.jpg) |
| בכניסה לגוש קטיף |
צלם |
.jpg) |
| טנקים וחיילים בדרך לנוה דקלים |
צלם |
.jpg) |
| נוף שהיה ואיננו. חממות גוש קטיף |
צלם |
.jpg) |
| על החממות השתלטו הפלסטינים |
צלם |
 |
| חוף הים ברקע, מול נוה דקלים |
צלם |
.jpg) |
| בכניסה לישוב קטיף |
צלם |
 |
| בכניסה לנוה דקלים |
צלם |
 |
| ברוכים הבאים לנוה דקלים |
צלם |
 |
| חיילי הגירוש נערכים לפינוי |
צלם |
 |
| רחובות שוממים, קונטיינרים ממתינים לתכולת המתיישבים |
צלם |
.jpg) |
| אחד המפונים, רגע לפני פינויו מביתו |
צלם |
.jpg) |
| זה מה שנותר בבית שכבר פונה |
צלם |
.jpg) |
| הבית התרוקן מיושביו ומתכולתו |
צלם |
.jpg) |
| ללא מילים |
צלם |
.jpg) |
| רב מטעם המתיישבים המסייע בהרגעת המתיישבים |
צלם |
.jpg) |
| ללא מילים |
צלם |
.jpg) |
| רגע לפני העזיבה הסופית. עולים לאוטובוס, עוזבים את הגוש |
צלם |
.jpg) |
| ילדי הגן של נוה דקלים הותירו את הכל במקום. אפילו המזגן פעל באמצע הלילה, ממתין לילדים שאולי יבואו בבוקר. הם כבר לא שבו לשם |
צלם |
.jpg) |
| מצמרר: הוראות שניתנו לחיילים על-ידי הגננות וילדי הגן |
צלם |
.jpg) |
| ללא מילים |
צלם |
.jpg)
2. מרגש ומפחיד
חיים צבי 04/08/2009 22:37