מיד אחרי המבול, נשבע ה' לנח "עֹד, כָּל יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". רש"י מסביר שהחלוקה כאן היא לשש עונות, חודשיים כל אחת. חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו, זרע. חצי כסלו, טבת וחצי שבט קור, חצי שבט, אדר וחצי ניסן חורף וכן הלאה.

אנחנו אם כן, בעיצומם של ימי הזרע. הזריעה, היא הכנסת גרגירים-זרעים לתוך האדמה. כדי להכניס את הזרעים לאדמה, יש לרכך את האדמה ולרענן אותה. זאת היא החרישה. חרישה - אחת מאבות המלאכה. "בחריש ובקציר תשבות". מה היא החרישה? ומה תפקידה המלא?

חרישה היא למעשה פעולה כפולה, מרככים את אדמת השדה והופכים אותה מלמטה למעלה. למה?  האדמה מכילה בתוכה חומרים רבים ומגוונים. אפשר לגדל באדמה זה לצד זה. שיח של פלפל חריף שיגדל פרי קטן, ירוק ובעל חריפות "שורפת" ולצידו אפשר לגדל עץ שזיף שיגדל פרי אדום, רך ומתוק מאד.

מאותה אדמה, מאותם, מים יגדלו צמחים שונים במראה שונה ובטעמים וניחוחות שונים עד מאד. כל החומרים האלו נמצאים באדמה. הצמחים יונקים מהאדמה את כל החומרים שהם זקוקים להם.

העצים הגדולים, שורשיהם עמוקים והם יונקים מכל שכבות האדמה את מזונם. הצמחים הקטנים, העונתיים בעלי השורשים הקצרים, יונקים מהשכבה העליונה של הקרקע. אם נזרע בשדה חיטה, שנה אחר שנה. היבול ילך וימעט, כיוון שהאדמה נוצלה עד תומה ואינה יכולה לספק לתבואה את כל צרכיה.

מה עושים?  שני דברים עיקריים. האחד, מזבלים את האדמה וע"י כך מוסיפים לה חומרים חשובים רבים. הזבל הוא למעשה צמחים שנאכלו ע"י הבהמות והן מחזירות "עודף" לאדמה, בתוספת חומרים כימיים ממערכת העיכול של הבהמה. הדבר השני הוא החרישה. בחרישה אנחנו הופכים את האדמה מלמטה למעלה ומעלים אדמה משכבה נמוכה יותר כלפי מעלה, כך שהצמחים מקבלים אדמה חדשה ליניקה.

לפני כמה עשרות שנים, כשהחריש היה ע"י בעלי חיים או בטרקטורים קטנים בעלי עוצמה קטנה. החריש היה בעומק של כ-20 ס"מ בסך הכל ולא היה יכול לעזור הרבה לחילוף החומרים. מומחי החקלאות יצרו אז "מחזור זרעים". המחזור היה קובע אילו מינים יש לזרוע בכל שנה. אילו מיני ירק יזרעו ומי אחרי מי, כך שהם ייצבו את מצב הקרקע שבכל פעם יילקחו ממנה חומרים אחרים. ההצמדות של החקלאים למחזור הזרעים הייתה מוחלטת, עד שהחזון איש זצ"ל דן לגבי התר מלאכה בשינוי בשביעית על "זריעה בשינוי מחזור" בירקות שאין בהם איסור ספיחין.  ולא ניכנס כאן להיבטים של הלכה למעשה.

החרישה בימינו נעשית במחרשות חדות ועמוקות. המחרישה בת ימינו מגיעה עד לעומק של כששים ס"מ והיא מביאה אדמה רעננה ממעמקים. החיטה יונקת בס"ה מכמה ס"מ הסמוכים לאדמה, כך שהחרישה הזאת יכולה לאפשר גידול של תבואה בשדה בתוספת הזיבול, כמעט ללא הפסקה (למעט שנת השמיטה, כמובן). לפעמים זורעים חיטה על שדה שגדלו בו מיני ירק ואז אין צורך בחריש עמוק.

בתמונות הבאות נראה כמה סוגי מחרשות. מחרישה לחריש עמוק, מחרישה שנרתמת לטרקטור ענק ורב כח. נראה את הדיסק שתפקידו לפורר את גושי האדמה שמוציא החריש העמוק, ולפעמים הדיסק הוא החורש היחיד של השדה כשהוא מפורר את השכבה העליונה.

יש את הקולטיבטור הנראה כמו מחרישה קטנה. תפקידו לתחח את האדמה בין העצים במטעים. יש את המתחחת, שזה כלי המסובב סכינים לתוך האדמה בסיבובים מהירים, כך שהאדמה מתפוררת לגמרי ומתמלאת באויר. זה טוב לזריעת ושתילת מיני ירקות. לא נשכח גם את ה"ארגז המיישר" לוח ברזל גדול וכבד המיישר את האדמה אחרי החריש.

והרי התמונות, להמחשת הדברים (בלבד...):

שדה חרושה []

הזבל מוכן לזיבול השדה []

מחרשה במנוחה []

ארגז מיישר []

חריש - מחרשה בפעולה []

[]

רגבי האדמה אחרי חריש עמוק []

וכאן מגיעים אל זלב הזריעה - בתמונה: מזרעה []

[]

מתחחת []

וכאן - מתחחת  נוספת[]

דיסק. לא, לא זה המוכר לכם מכלי ה'שיפוצניקים'[]