בשעה שמשה רבנו אמר שימות כל בכור בארץ מצרים, התענו בכורי ישראל שיהיו ניצולים, וכל אב התענה בשביל בנו הקטן.

תענית בכורות היא צום הנהוג בחלק מקהילות ישראל, ובו הבכורים צמים בערב חג הפסח (י"ד בניסן). לא בכל הקהילות פשט המנהג, ולדוגמה אצל יהודי תימן אין הוא נהוג. התענית נמשכת מהבוקר עד הערב - ליל הסדר. הורים להם ילד בכור זכר אשר אינו יכול לצום נוהגים לצום בשביל הילד.

תענית בכורות מתבטלת בפני סעודת מצווה, והנוהג המצוי הוא לערוך סעודת מצווה ביום זה ובכך להיפטר מן התענית לגמרי. (כלומר מי שאכל בסעודת מצווה רשאי לאכול לאחר מכן לאורך כל היום) סעודת המצווה באה לציין בדרך כלל סיום מסכת בתלמוד הבבלי. אפשרויות אחרות לסעודת מצווה הן סעודת הנערכת לאחר חופה וקידושין או ברית מילה, אך יותר מקובל להשתתף בסעודת סיום מסכת, בעיקר משום שהן יותר נפוצות בערב החג.

היו פוסקי הלכה שהחמירו שאדם שאינו מבין את הנלמד בסעודת סיום המסכת אינו יכול להיפטר בכך מן התענית. יוצאי מצרים למשל, חששו שהציבור הרחב לא יבין את הנאמר בסעודת סיום המסכת, ולכן נהגו לערוך חופות רבות באותו יום כדי שהבכורות ישתתפו בסעודת החתונה ולא יסמכו על סיום מסכת.

למעשה, נוהגים הבכורים לאכול בסעודת מצווה (כגון זו של סיום מסכת) אשר האכילה בה דוחה את הצום, בגלל היות הצום רק מנהג, ובכך פוטרים את עצמם מהמשך הצום.

מקור המנהג הוא במסכת סופרים (פרק כא הלכה ג), שם נאמר שאין מתענים בניסן אלא הבכורים בערב פסח. טעם המנהג הוא לזכר הצלת הבכורות הישראליים בעת מכת בכורות, בה נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים.

ישנן קהילות בהן מקפידים הבכורות לצום. כך נהוג בכמה קהילות בצפון אפריקה וגם בקהילה הספרדית של אמסטרדם, שם מקיימים בתפילת מנחה של ערב פסח מניין מיוחד לבכורות הצמים, ובו מקיימים את סדרי התפילה הנהוגים בתענית. (קריאה בתורה של פרשת "ויחל משה" ואמירת תפילת עננו)

אם חל ערב פסח (י"ד בניסן) בשבת, מקדימים ומתענים (או נפטרים מהצום על ידי סעודת מצוה) ביום חמישי, י"ב בניסן. פוסקים רבים (כדוגמת שולחן ערוך) סבורים שבשנה כזו אין צורך לצום כלל, אלא כיוון שבין כה וכה המנהג המקובל הוא שלא לצום בכל מקרה אלא להשתתף בסעודת מצווה, נהגו לעשות כך גם אם חל ערב פסח בשבת.