יש לי מושג
ספוד ובכה
ההספד הראשון בהסטוריה היהודית נישא לפני כארבעת אלפים שנה בקרית ארבע, וה'מתעצל' בהספד לתלמיד חכם עובר במצוות לא תעשה מדרבנן
הספד נוסף נזכר בתנ"ך, והוא הספדו של יוסף ואחיו השבטים ליעקב אבינו: "וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים." (חומש בראשית, פרק נ', פסוק י')
מצוות ההספד למת ידועה בישראל, אך מעבר לכך, קיימת מצוות לא תעשה דרבנן: 'שלא להתעצל בהספדו של חכם', כאשר חז"ל אומרים, כי המתעצל בכך נענש בקצור ימיו וראוי לקוברו חי. מצד שני, חז"ל אסרו את ההספדים אשר בהם מייחסים לנפטר תכונות ומעשים שלא היו בו, כפי שמובא באחד המקומות בהם נידון העניין: "מצווה גדולה להספיד על המת כראוי. וכל המתעצל בהספידו של אדם כשר – אינו מאריך ימים, וראוי לקוברו בחייו. ומצותו שירים קולו עליו, לומר דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכייה, ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מידותיו הטובות שבו. ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג ביותר. ואם לא היה בו מידות טובות כלל – לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד – מזכירין להם חכמתן וחסידותן. וכל המזכיר על מה שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי – גורם רעה לעצמו ולמת." ('ערוך שולחן', יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ד' בשם הטור)
מכאן, כי ההלצה של 'אחרי מות- קדושים אמור' (אחרי המוות, עליך להספיד את הנפטר ולומר כי היה קדוש) אינה מאושרת בחז"ל, כאשר הדברים אינם נכונים כלל.