יש לי מושג
מחריבייך ממך
רובם של הוויכוחים היהודים - נוצריים, בהם הוכרחו היהודים להשתתף, על מנת שהנוצרים יוכלו לנגח בהם, יוזמיהם היו דווקא יהודים מומרים
לאורך ההסטוריה היהודית אולצו היהודים פעמים רבות לעמוד בוויכוח עם 'אנשי דת' או משכילים נוצריים על מנת, כביכול, לבדוק על פי התנ"ך, אשר הינו ספר הדת היהודית, ולהבדיל, אף הנוצרים אמצוהו לעצמם כספרם לאחר שינויים מרחיקי לכת, מי מבין שתי הדתות: היהדות או הנצרות, עפ"ל, היא הצודקת.
מטרת וויכוחים אלו היתה על מנת לשמש עילה לפרעות ביהודים, ולהמטת גזירות נוספות על ראשם. ברובם של הוויכוחים עמדו היהודים בעמדה נחותה ומשפילה, כששלוחיהם ניצבים 'בין הפטיש לסדן'; במקרה של הפסד הצד היהודי, שהיה סביר ביותר בשל ההגבלות שצוו עליהם, היתה זו סיבה לפוגרומים ולגזירות על היהודים. במקרה הנגדי, בו הוכיחו היהודים את צדקת דרכם, היה הזעם הנוצרי מתפרץ על ראשם, ושוב היו נטבחים.
מומרים אלו רכשו את לב המנהיגים הנוצריים בכך שהעידו, כביכול 'מבפנים', על עיוותים בתנ"ך, הטפה לשנאת הגויים, ועל הוכחות מקראיות כי 'אותו האיש' הינו המשיח, עפ"ל.
דוגמאות לכך לאין ספור נמצאו לאורך ההסטוריה היהודית:
וויכוח ברצלונה, אשר בצידו היהודי עמד הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ד'תתקנ"ד, 1194 - ה'ל, 1270) נערך ביוזמתו של היהודי המומר פאולוס כריסטיאני (paulus Christiani), אשר מכונה בספרו של הרמב"ן, 'ספר הוויכוח' בשם "פראי פול".
המלך חיימה (עקיבא) הראשון
צלם
וויכוח ברצלונה נערך בעיר ברצלונה, בירת חבל קטלוניה שבצפון מזרח ספרד בשנת ה'כ"ג (1263) על ידי המלך יעקב הראשון (חיימה הראשון) ולמרות מאמציו של המומר כריסטיאני, הסתיים הוויכוח כשיד היהודים על העליונה והמלך אף שמע מאת הרמב"ן דברי טיעון ניצחים, שבסיומם העניק לו המלך 300 דינרי זהב.
וויכוח נוסף שנערך אף הוא בספרד, היה 'וויכוח טורטוסה', אשר נערך בין המאות ה-13 וה-14 כאשר בצד הנוצרי שוב עמד מומר: יהושע הלורקי, אשר אימץ לעצמו שם נוצרי, הירונימוס דה סנקטה פידה (וכונה גם ג'ירונימו) רופאו של האנטי אפיפיור בנדיקטוס ה-13.
כשברקע, הוביל להתנצרות המונית הנזיר וינסנט פרר, אשר רווחת הדעה כי היה ממוצא יהודי.
בעת 'וויכוח פריז', וויכוח נוצרי - יהודי, שנכפה לפני כשבע מאות ושישים שנה בשנת ה' אלפים (1240) בצרפת ואשר בשלו נגרמה 'שריפת התלמוד', לא עמד מומר אחד בלבד, כי אם סוללה של מומרים, בראשותו של המומר ניקולס דונין, והיא שהביאה את הטענות הנוצריות.
אף בעת החדשה עמדו מומרים בצד הנוצרי כבקיאים בתנ"ך ובתלמוד. בעת 'משפט בייליס' שנערך ברוסיה בשנת ה'תרע"א (1911) העיד המומר פאריינטיס כי התורה והתלמוד מורים על שנאת הגויים ועל רציחתם. תבוסתו אז היתה מגוחכת ונרשמה בדפי ההסטוריה, כאשר נשאל על ידי ההגנה, במטרה להוכיח את בורותו בידע תורני, 'מתי חיה בבא בתרא', 'נפל' פאריינטיס בפח שנטמן לו והשיב כי 'אינו יודע'.