יום שישי י"ט באדר ב תשפ"ד 29/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

כי ברוב הימים תמצאנו

ר' בצלאל, יהודי יקר הנהנה מיגיע כפיו, נטל את מידת החסד כעטרה להתגדר בה. בלי חשבון וללא שימת לב לקשיים. הוא נפטר בשם טוב וילדיו הם שמצאו את הנעלם. עולם חסד יבנה

עולם החסידות, ו' בניסן תש"ע - 21/03/2010 16:11

סבא ז"ל ר' בצלאל זכה והגיע לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בערך בשנת  1920 קנה את הבית שלו בבני ברק - זה הבית שאותו הכרנו כולנו ובילינו שעות כה ארוכות ויפות בילדותנו. בעשר השנים האחרונות הבית הזה אינו קיים עוד. הרסו אותו ובנו במקומו בית דירות גדול. (יש אנשים שאומרים שהבית החדש יפה ומעוצב, והדירות בו נוחות ומרווחות, אבל אני חושב אחרת. בעיני - שום בית לא יכול להיות יפה יותר מהבית של סבא וסבתא...)


היה לו בית מלאכה קטן (ומפני שלא קיבלתי את רשות המשפחה, לא אציין פרטים מזהים), והוא היה חרוץ וישר ונקי כפיים. עשה את שלו באמונה והתפרנס בצניעות. מובן שפרנסתו הצנועה נחשבה בימים ההם אמידות, כי בהשוואה לפליטי השואה ולעולי המעברות, לסבא היה בית, עם חצר, עם עצי פרי ותרנגולות ופרה, והיה לו בית מלאכה שייצר והכניס הכנסה קבועה. ובאמת הוא הרגיש תמיד אסיר תודה ובעל חוב לקב"ה, על שנתן לו תנאים נוחים ומרווחים לעבוד אותו (כך הגדיר זאת כל השנים) בתקופה שרוב עם ישראל התלבט בנסיונות מרים של מחסור נורא וכאב גדול.


סבא חש עצמו תמיד בעל חוב, ותמיד חשב כיצד לפרוע את החוב. כשהתחילו פליטי השואה להגיע, בנה אבא דירת ארוח קטנה בקומת הקרקע של הבית, ושם שוכנו בצורה זמנית, בזה אחר זה, אנשים שהכיר, שהגיעו ארצה חסרי כל. כל מי שלא היה לו בית מצא בית אצל סבא. בתחילה היו אלה בני עירו, ולעיתים נדירות ממש - קרובי משפחה מדרגה שלישית ורביעית, ולאחר מכן היו אלה סתם אנשים שאינם שייכים לסבא בשום צורה, חוץ מהשייכות של כולנו לאותם אבות ואמהות. סבא תמיד אמר - אני רוצה שיתפרסם הדבר, שאצלי יש מקום.


היום, כשאני חושב על זה, אני מרגיש מיד הסתייגות פנימית: ולא ניצלו אותו, אני שואל את עצמי, לא כעסו עליו כשהגיע הזמן ללכת הלאה? לא התמרמרו מדוע אינו נותן להם את המקום לתמיד? לא נתלו בצווארו ואיבדו את הרצון האישי להתקדם ולהיות עצמאיים?


כי בעולם שלנו, גם לעשות טובה ליהודי זה כבר לא פשוט כמו פעם. היום - אם תפתח את דלתות ביתך בפני מישהו, מי יודע איך יתגלגלו הדברים, כיצד ישפיע הדבר על בני הבית, עד מתי ינצל הלה את טוב ליבך, ומה תהיה תגובתו אם תבקש ממנו למצוא לעצמו מקום אחר, לטובת חדשים שבאו. אבל מסבא לא שמעתי על שום סיבוך מהסוג הזה. אנשים באו ואנשים הלכו. עד היום אבי שיחי' מזמין לשמחות כל מיני 'דודים' ו'דודות' שאינם קרובי משפחה, אבל הם קשורים אלינו מאותן תקופות שבהם פתח סבא בפניהם את שערי ביתו וליבו.


סבתא היתה מכשירה עופות, מבשלת, אופה, קוטפת פירות מן העצים שבחצר, וחולקת כל מה שהיה לה עם האורחים. הילדים למדו פרקים בהכנסת אורחים, פרקים באהבת הזולת, והחשוב מכל - פרקים בכבוד אדם. מובן מאליו שאף אחד מהם לא היה במצב נפשי תקין ומאושש. ואל כולם לימד אותנו סבא להתייחס בכבוד, בהערכה, בהתפעלות מהיחודיות האלוקית שבכל יהודי.

***

אליקים היה נסיון קשה במיוחד אפילו לכלים הרחבים של סבא וסבתא. אליקים לא היה פליט שואה, הוא גדל בארץ, באזור תל אביב, במשפחה עניה וקשה. אליקים שמע אצל אחד מגבאי הצדקה על ביתו הפתוח של סבא והגיע. "אני לא מהשואה", אמר בתור משפט פתיחה, "אפשר להיכנס, או שמי שלא עבר את אושוויץ אסור לו לדרוך כאן?"


היה בו משהו מתריס, חוצפן, תובעני. הוא תמיד העמיד את השני במבחן, ותמיד הניח מראש, שאין לשני אפשרות לעמוד במבחנים האלה. הוא בז לאנשים מראש, כי ידע שהם יאכזבו אותו. ועל רקע זה אפשר להבין מדוע רובא דרובא מהעולם שסבב את אליקים לא סבל את נוכחותו.


סבא סיפר לי על אליקים כאשר הייתי בן חמש עשרה. בתור נער בישיבה הקטנה עבר עלי נסיון חברתי לא קל. היה בחור בעייתי מאוד בשיעור שלי, שחיפש את חברתי. הבחור ההוא היה מנודה חברתית, ולתת לו להתקרב אלי, פרוש הדבר היה לתת לי להתקרב אליו - אל מקומו השולי, ולאבד הרבה מן המעמד המרכזי שהיה לי.


המשגיח פנה אלי בענין הזה וביקש ממני לקרב את הנער ההוא, ואודה על האמת - זה היה בשבילי קשה עד למאוד. גם באופן אישי היה לי קשה עם הנער הזה, היו לו 'טיקים' מעצבנים, הוא הדיף ריח לא ברור - בקיצור, היה קשה להיות איתו. מצד שני, הוא חיבב אותי, והמשגיח ביקש, ומצד שלישי - החברה, הנזק שיגרם לי... סיפרתי על כך לאבא, ואבא שלח אותי ללא דיחוי לסבא. "הוא יענה לך", אמר לי.


זו היתה ההזדמנות שה' גלגל לי לשבת עם סבא ולשמוע ממנו פרק מן הימים ההם, עד שהגענו אל לאליקים, וסבא סיפר לי עליו בפרוטרוט. אליקים היה אורח בביתם כמעט חצי שנה. ומילא, אם היה מכאיב רק לסבא ולסבתא ולילדים באוירה העכורה שהפיץ סביבו, לא נורא. הם כבר ידעו לשמור על הגרעין הפנימי החזק והיציב שלהם גם ליד אנשים פגועים, אבל אליקים פגע באורחים האחרים. זה לא הוסיף להם בריאות - להימצא ליד יצור כה קנטרני ושלילי. אבל סבא החזיק מעמד. "ידעתי שהכל מכוון מלמעלה", הסביר לי זאת כאשר דיברנו, "ה' גלגל לביתנו את אליקים, וה' ידע שאני רוצה להכניס אורחים ככל יכולתי ולהיטיב לחסרי כל מטובו אשר חננני. ה' ידע שעשיתי לי תנאי בל יעבור לעולם לא לזרוק איש מן הבית. וכאשר התחבטתי פעם בשאלה האם אין האחריות שלי כלפי שאר האורחים מחייבת אותי להרחיק את אליקים - התפללתי על כך, ואז עברה בי מחשבה: מי אמר את מי עתידים הפליטים הללו לפגוש בארץ מכאן ולהבא? מי אמר שכאשר יצאו מביתי לא יהיו להם שכנים מסוגו של אליקים, או מעבידים מסוגו? מי אני שאגן עליהם יותר מהקב"ה? מובן, מעולם לא הגיע הדבר לכלל פגיעה ממש, רק אותה אוירה לא נעימה, אפרורית, עכורה –אשר הציקה לנו מאוד.


ואחרי חצי שנה, בדיוק כמו שבא - כך הלך. בני ביתי נשמו לרווחה. אני חשתי צער מסוים. כבר התקשרתי אליו. כבר היכרתי אותו לפני ולפנים, וידעתי לזהות מתחת למכסה הנרגנות שלו מתי הוא כן מרוצה ושמח ומתי קשה לו באמת. אי אפשר להבין מה עובר על נפש האדם, אי אפשר לדעת עם איזה כאבים פנימיים אנשים מתמודדים. וצריך תמיד לזכור שבהתאם לכוחות ולנסיונות שלהם הם עושים כמיטב יכולתם". זה היה המשפט הכי שגור על לשונו של סבא לאורך כל חייו.


"ולמה אליקים עזב?" שאלתי את סבא. "כי הוא מצא עבודה כמדריך חקלאות באיזה מושב, וזה היה המקצוע שלו. הרבה שכנעתי אותו לקבל את התפקיד. והוא כמובן האשים אותי שכל מה שאני רוצה זה לזרוק אותו מהבית. הייתי אומר לו עשרות פעמים, אליקים - אני רוצה את טובתך. אני רוצה לראות אותך גדל, מתקדם, הולך הלאה. אליקים, קח את העבודה ותצליח", ואחרי שהוא השתכנע ועזב, נסעתי אליו לאותה מושבה, לא פעם אחת ולא פעמיים - 12 פעמים, כל חודש, לאורך שנה שלימה, לבקר אותו, לראות שטוב לו, להביא לו דברים מהבית. הייתי משיג לו בגדים מאנשים טובים - עד שפעם אחת כשבאתי, אמרו לי שהוא עזב. איני יודע מה קרה איתו בסוף. החיים המשיכו הלאה. אבל היתה לי הרגשה, שאליקים מצא את מקומו בעולם ואני יכול להפסיק לדאוג לו".


גם מהמשפטים האלה של סבא התפעלתי והשתוממתי עד עומק לבי. אחרי כל ההשקעה וההתמסרות לאיש הלא קל הזה, אחרי כל הנסיעות החודשיות - הוא נעלם לו אפילו בלי להודיע, ובמקום שסבא ירגיש כעס על ההתנהגות האיומה הזאת, הוא פשוט 'נרגע ומרגיש שאליקים מצא את מקומו בעולם', מנין לו כוחות הנפש האלה? מניין לו טוב לב שכזה?


סבא ראה את פליאתי וחייך. "האנשים אז לא יכלו להיות מנומסים או מכירי טובה במיוחד. היו להם המון קשיים פנימיים. ומה שהיה חשוב לי - זה לראות אותם משתקמים. את התודה לא הייתי צריך. בשביל תודה לא עושים חסד".

 

***

 

לפני 12 שנים נפטר סבא, שנתים לפניו הלכה סבתא לעולמה. כפי שתיארתי, הבית הקטן התרוקן, ותוך זמן לא ארוך - נמכר ונהרס. אבל יש דברים שלא נחרבים לעולם. השם הטוב של סבא, האהבה שאהב כל יהודי, החסד האמיתי שיגע לגמול - אלו לא נעלמו ולא יעלמו לעולם.


כשהבת שלי הביאה מהסמינר דפי הערה על מקורם של ניבים וביטויים, קראתי משהו שהרגשתי שהוא מתאים לגמרי לסבא. את הביטוי 'טוב שמן טוב משמן טוב' הסבירו באותם דפים, ששמן טוב, סגולתו שהוא שומר על יחודיותו גם כשמערבים אותו בשאר משקים, כידוע. מתי הוא מאבד את יחודיותו? כאשר שופכים אותו על האדמה. באדמה הוא נספג ונעלם. לעומת זאת האדם, גם כשהוא נקבר באדמה, שמו הטוב מוסיף 'לצוף', להתקיים ולהישמר.


ולאחרונה, לפני מס' חודשים בלבד, יצא לי לשמוע משהו על אליקים. לא ממנו עצמו - הוא הלך לעולמו עוד לפני סבא, בהיותו בן 60 בערך, אחרי מחלה. אבל בנו הפך להיות, לא פחות ולא יותר, מאשר אחראי על מחלקת משכנתאות, בבנק שבו פתחו הורי תיק משכנתא לאחי הצעיר שנישא.


מתוך רצון להקל עליהם ערב החתונה, לקחתי את הענין הזה על עצמי וחסכתי להם את הריצות. הגעתי לבנק של המשכנתאות, והפקיד אמר לי, שישנה בעיה ולא מאשרים את המשכנתא, כי משהו ברישום הנכס בעייתי, ולא חלק. בלי להיכנס לפרטי החוק, הבעיה היתה בכך שעל הדירה המדוברת היתה רשומה הערת אזהרה, ולכן הבנק לא יכול היה למשכן אותה, ונראה היה שאין להורים שלי שום סיכוי לקבל את המשכנתא - וממילא, גם אין להם שום סיכוי לקנות את הדירה. הצער היה רב, מפני שהיא היתה דירת מציאה, במחיר מציאה ובאזור מצוין. היו לה כל הנתונים שמאוד רצינו - רק שאלת המימון היתה בעייתית. כפי שהפקיד הציג את הדברים, המצב נראה בלתי ניתן לשינוי, וכל שאלותי אם אין דרך לטפל בענין, נענו בשלילה. כמעט עמדתי לצאת, פנה אלי אחד הממתינים בתור ואמר לי - "אם יש לך בעיה מסובכת, כדאי לך לדבר עם אבי. אבי הוא מקסים ותמיד עוזר".


אבי קיבל אותי בחדרו שבקומה השניה, למרות שהיתה לו עבודה רבה. הצגתי בפניו את העובדות, סיפרתי לו על הסיבוך שלא היינו מודעים לו, ואבי קימט את מצחו. "היו מקרים בהם מצאנו, כי הערת האזהרה נרשמה על כל הדירות בבנין, כאשר החוב למשעבד היה קטן בהרבה משווי הנכס. ואז יכולנו להוציא דירה מסוימת מרשימת האזהרה ולשעבד אותה לבנק - או לצרף את הבנק לרשימת המשעבדים כמשעבד שני, שזה דבר שמנהלי הבנק מאוד לא אוהבים לעשות, אבל במקרים מסויימים, אחרי שלחצנו עליהם, הם הסכימו".


שלושה ימים רצופים טיפל אבי בענין שלנו ללא ליאות - עד שהצליח. הוא סידר לנו את המשכנתא ורכשנו את הדירה. כאות תודה, קניתי לו מסגרת יפה מכסף והשחלתי פנימה שיר מחורז עם מילות תודה. הבאתי לו את המתנה לסניף כמה ימים לאחר מכן, והוא חייך כשראה את המילים.


"אבא שלי בטח נהנה עכשיו", אמר ספק לעצמו, ספק לי,  זמן מה שתק, אחר כך סיפר: "אבא שלי גדל בבית מאוד קשה וסבל הרבה בילדותו. הוא גדל לאיש מריר שאינו נותן שום אמון בזולת. שנים התגלגל ממקום למקום, ואנשים לא עזרו לו. היה רק אחד, איש אחד, ששינה את החיים של אבא. איש מבני ברק, שארח את אבא שלי במשך יותר מחצי שנה. אחר כך לחץ עליו שיקבל עבודה בחקלאות, ואחר כך היה בא לבקר אותו במקום עבודתו. אבא שלי אמר לי תמיד: "בזכות האיש הזה מבני ברק אני בנאדם, תדע לך. בזכותו יש לי אותך ואת אחיך. בזכותו הקמתי בית. בזכותו לא גמרתי עם החיים שלי כבר לפני הרבה שנים".


אף פעם לא היה לאבא קל, אבל אנחנו אהבנו אותו. אמא נפטרה צעירה, ויכול להיות שהיו כאלה שריחמו על אח שלי ועלי, על הצורה שבה חיינו עם אבא, שסבל תמדי מקשיי פרנסה. אבל אני לא חושב שהיו לי חיים קשים. אהבנו אחד את השני, ולמרות המחסור והכאב בלי אמא, היו לנו חיים טובים. אחי יותר דתי ממני, הוא רב בדרום. אני לא כל כך חרדי, אבל מה - משתדל לעשות הרבה חסד. אבא שלי לימד אותי שאי אפשר לעולם להעריך כמה עוצמה יש למעשים שלך. האיש ההוא מבני ברק-  בטח לא העלה בדעתו שהחודשים שאירח את אבא, בנו אותו ואותנו ועשו כל כך הרבה טוב בעולם. אבל אני יודע שככה זה. אז אני משתדל בעצמי לעשות טוב לאנשים - ואם אבא היה רואה את המילים האלה שכתבת לי פה, בטח היתה לו נחת. הוא גידל אותנו כמו שצריך".


כשסיפרתי לו שאני הנכד של סבא, ועל אליקים אביו שמעתי מהסיפורים כבר בהיותי נער, לא היה קץ וגבול להתפעלותו, להתרגשותו ולשמחתו. לבקשתו, הוא הגיע לחתונת אחי הצעיר עם אחיו, וכולנו התרגשנו לפגוש אותם. נשארנו בקשר מאז, והוספנו אותם לרשימת ה'דודים' שקשורים למשפחתנו.


אנחנו יודעים, שזה מה שעושה לסבא נחת בשמיים.