יום חמישי י"ח באדר ב תשפ"ד 28/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

קיימו וקבלו

למה שתק אבא? יוסף, ילד יהודי – תינוק שנשבה במלתעות הקומניזם, נאבק בכוחות הרוע, עד לרגע שהוא מגלה את האור. מגלה, נדבק, ומדביק את סובביו אליו בעבותות של אהבה.

עולם החסידות י"ב באדר תש"ע - 26/02/2010 11:06
שמי יוסף (בעבר הלא רחוק קראו לי בשמי הרוסי סאשה), ואני גר בעיר גדולה באחת ממדינות חבר העמים. לא אוכל לתת יותר פרטים אישיים, כי יש כאן ב"ה הרבה שליחים ישראלים, אנשים מקסימים בעלי משפחות שומרות תורה ומצוות, ולא הייתי רוצה שיזהו אותי, או חלילה את אבא, כדי שלא אגרום נזק במקום תועלת.
 
בחודשים תמוז ואב הייתי בארץ ישראל, זכיתי להגיע לחופשת מולדת, ללמוד תורה בישיבה בירושלים ולהתחזק. החלום שלי הוא לעלות ארצה ולעשות זאת בקביעות, אבל עבודתי והמשפחה כולה קשורים בינתיים למקום שלנו בגולה. לכן אני משתדל בכל כוחי לעשות לעצמי "ירחי כלה" כאלה, חודשיים בשנה של התעלות רוחנית.
 
כבר ארבע שנים אני מגשים את התוכנית הזאת, אבל השנה האחרונה היתה אחרת מכולן. חבריי שפגשו בי וראו על פני את השינוי הגדול שחל בי, התפעלו עד מאוד, וחקרו אותי מה עבר עלי.
 
"אתה נראה כמו אחד שפרש כנפיים", אמר מישהו.
 
"אתה נראה כמו מי שגמר לשלם את כל החובות שלו מיום שנולד ועד יומו האחרון על פני האדמות", אמר חבר אחר.
 
"מה קרה יוסף, נהיית מיליונר?" שאל אפילו הרב בבדיחותא.
 
אז למעשה - כולם צדקו. גם פרשתי כנפיים וגם החזרתי חובות וגם נהייתי מיליונר... לא בחיצוניות, בפנימיות.
 
* * *
 
הסיפור שלי מתחיל כשמלאו לי חמש עשרה שנים. הימים היו תחילת ה'גלסנוסט', כלומר הפתיחות בגבולות של חבר העמים, והדבר כמובן גרר גלי עליה ענקיים. מה שידוע פחות, זה שהרבה מקומיים שנאתם גאתה והתלקחה באותה תקופה כלפי היהודים. וכך, מילד שגדל בין חבריו כשווה בין שווים, הפכתי ביום אחד ליהודי שנוא ונרדף. שלושה נערים מכיתתי, בריונים ומפחידים, שמו אותי למטרה להתעללות ולהשפלה. הסיבה היתה: היותי יהודי, הסיסמא היתה: מחר הוא ממילא יקום וילך מפה, בואו נגרום לו לעשות זאת היום. ההמנון היה: כל היהודים מתקפלים ועוזבים את המולדת שהעניקה להם כל כך הרבה. החזירים חיו פה כל השנים, מצצו את הדם שלנו, ועכשיו אורזים את עצמם ונעלמים. בוגדים מלוכלכים.
 
אינני מתכוון לזעזע אתכם בביטויים האלה, רק שתבינו עד כמה הזדעזעתי אני. מעולם לא הוטחה בי מילת גנאי - ופתאום התפרצות כזאת. הייתי טוב בלימודים, טוב בספורט ומקובל בחברה. ביום בהיר אחד נידו אותי, התחיל לרדוף אותי, וחיי לא היו חיים.
 
באותם ימים היינו בהכנות לקראת מסיבת סוף השנה. הייתי צריך להופיע באחד התפקידים המרכזיים, ואחת המטרות המידיות של הבריונים היתה לנשלני מהתפקיד. אבל הם לא ניגשו להנהלה לתבוע את סילוקי (שניים מהם קיבלו את 'פרס התלמיד המצטיין בהתנהגותו' וידעו שאם יפעלו בגלוי הדבר עלול לסכן את הפרס), אלא עשו מה שיכלו כדי להכשיל אותי ולגרום לי להפסיד את התפקיד "באשמתי".
 
הם השחיתו את התלבושת שלי, מתחו חוט על הבמה שעליה עשינו חזרות ואחרי שפעם ופעמיים הצליחו להפיל אותי, כבר הייתי מתוח בהליכה וברור שרמת המשחק שלי ירדה בהרבה. לא נתנו לי להיכנס לתאי ההלבשה להחליף את בגדי, פשוט מיררו לי את החיים בצורה איומה.
 
לא היתה שום אפשרות לזכות להבנה או להגנה מצד המאמן קצר הרוח. היה עלי להילחם לבדי - גבי אל הקיר - בשלושה בריונים שנעזרו בהסכמה שבשתיקה של כל הכיתה.
 
וברור שלא היה לי סיכוי.
 
נהייתי מדוכא, נפחד ומסויט. אחרי שבוע וחצי, הפסקתי ללכת לחזרות.
 
לאיש לא סיפרתי מה הסיבה לדבר. נהייתי צל של עצמי בכיתה - ושחקן ראשי בשאר המקומות. בכיתה פחדתי מהבריונים ובשאר הזמן פחדתי שאיש לא ידע מה עובר עלי. הסתרתי הכל.
 
* * *
 
עלי לעצור כעת ולתת לכם את הרקע. אבא שלי גדול ממני ב... 55 שנים. הוא איבד משפחה ושני ילדים במלחמת העולם השניה, לחם במהלך המלחמה כמו אריה גיבור ומדהים, היה פרטיזן בכיר, מחברי המפקדה הבכירים ביותר באזור שלו. הוא היה אחראי ישיר להריגות עשרות רבות של נאצים, ולהצלת עשרות יהודים.
 
הוא איש מדהים. קור הרוח שלו, ישוב הדעת שלו, הגיונו הצלול וחשיבתו הבהירה, שלא לדבר על אומץ ליבו שאי אפשר לתאר במילים. אבא לא פוחד. כלומר הוא לא פוחד מאדם. הוא תמיד אומר - "למעלה. שם נמצא מי שצריך לפחד מפניו. שם ממילא הכל קורה. כאן על פני האדמה לא קורה כלום - הכל בא משם. לכן חשוב תמיד למעלה ולא תפחד מדבר".
 
לפני שתטעו, עלי להסביר, שאבא כל השנים לא היה שומר מצוות. אפילו תפילין הוא התחיל להניח רק בשנים האחרונות, לשמור שבת ולקיים את המצוות. הוא פשוט לא ידע הרבה כל השנים. ידע, שיש דבר שנקרא ' ספר התנהגות' של יהודים, ידע שסבו חינך את אביו להתנהגות מסוימת, אבל מה הדבר ועד כמה הוא חיוני לחיים של יהודי - לא ידע כלל. לכן, אין ספק שהוא בגדר תינוק שנשבה, למרות שהיום הוא אומר שליבו נשבר מצער והוא לא היה לגמרי תינוק שנשבה, כי משהו קלוש היה ידוע לו, והיה עליו ללכת לברר יותר - בפרט כאשר משמיים כה שמרו עליו וכה סייעו לו לאורך כל השנים, תמיד, בהשגחה פרטית מדהימה ומופלאה.
 
אבא לא סיפר הרבה על עצמו ועל חייו. הוא איש מאוד שתקן. מאוד סגור ומאוד מאופק. הוא לא צריך לדבר הרבה כדי להיות מה שהוא, מבט אחד עליו מספיק בשביל להראות שהוא גיבור אמיתי. הוא גם חי בצורה מאוד רוחנית - העוצמה שלו היא לא רק במישור הפיזי. אבא יודע מהו כח המחשבה, ומהו כוחה של מילה. הוא נזהר מאוד בדיבור, נזהר ממעשים מיותרים, מבזבוז אנרגיה. התחביב שלו הוא לעזור לאנשים על ידי שהוא מקשיב להם. בהיותו מבוגר עד מאה ועשרים, הוא לא יכול לעשות הרבה, עם זאת, מדהים לראות כמה אנשים מתרפאים רק מכח המחשבה שלו. הוא יושב על הכסא בחצר, מעשן בדממה את המקטרת שלו, וכמעט תמיד יושב לידו מישהו, שבא בפנים נפולות ויוצא כמו חדש. מה הסוד של אבא? הרבה פעמים שאלנו אותו והוא רק הניע בראשו.
 
פעם אבא אמר לי כמה משפטים שלא אשכח לעולם: "האדם הוא לא רק מה שאתה רואה. באדם יש נשמה. לנשמה יש כוח אינסופי. צריך לדעת להקשיב באופן שהנשמה תדבר באדם. ואז - הוא עצמו שומע אותה וכל כוחותיו מתחדשים".
 
* * *
 
נחזור אלי ואל מה שעברתי בהיותי בן חמש עשרה. מסכת ההתעללות נגמרה רק בסוף השנה, כאשר עזבתי את הכיתה ואת החברים האיומים האלה, ונרשמתי ללימודים במכינה לאוניברסיטה במרחק שלושה ימי נסיעה מהבית. כמובן, הסתרתי מכולם מה מטרתי האמיתית, אבל חיפשתי לימודים בתחום שאין בשום אוניברסיטה קרובה לבית, חקרתי היטב ובדרכים בלשיות מה תוכניותיהם של חברי, ווידאתי, שאני יוצא בבדידות גמורה לדף החדש של חיי.
 
חצי שנה של סבל איום ונורא עבר עלי - אני לא מאחל אותו לגרוע בשונאי, רק לאותם בריונים אני מאחל כמוהו, ולכל האנטישמים שפגעו ביהודים אי פעם מעולם. בסופה של אותה תקופה, נשברה רוחי, וכל קומתי התכופפה. רק דבר אחד החזיק אותי מהתרסקות - הצורך להעמיד פנים. להסתיר את הכל מכולם.
 
הסיבה העיקרית לכך שלא רציתי להישבר בחוץ היתה - אבא. התביישתי ממנו. הוא כל כך גיבור, התמודד עם פושעי נאצים ועם רוצחי יהודים, נלחם וניצח, ואני - בחברים בני גילי איני מצליח להאבק? כל כך חלש אני, שהמחשבה עליהם גורמת לי לרעוד? שכל מחשבתי מתבלבלת?
 
הייתי מתעורר מחלומות סיוטים, רועד כולי, ושונא את עצמי שנאה איומה על חולשתי. הייתי מתוסכל. ידעתי שזו לא אשמתי שאיני כמו אבא, אבל נשברתי עד מאוד כשגיליתי את זה בצורה כה חדה. היה לי מין חלום עמוק שלא העזתי להגשימו - שיום אחד אשב עם אבא, אספר לו כל מה שעובר לי - ואלמד ממנו כיצד להתמודד.
 
אבל כאמור לא העזתי בשום אופן לספר לו. פחדתי שיבוז לי. פחדתי שיתבייש איתי. פחדתי שתעבור בו איזו מחשבה - כאילו איני בן ראוי לו. הייתי בן חמש עשרה! ומעריץ של אבא בכל ליבי ונפשי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאשתף אותו בחולשתי. מצד אחד, ההכרח להעמיד פנים שמר על דמותי החיצונית שלא תתפורר באותה תקופה, מצד שני, הפחד מפני החשיפה הוסיף סבל על סבלי. ואת שאר הפרטים אני משאיר לדמיונו של כל קורא.
 
השנים עברו ואני הייתי חייב להיאבק כדי ללמוד, להצטיין, להצליח, להתקדם. הכל עשיתי בציפורניים. הכל עשיתי במאמצים איומים, מתוך מוטיבציה מאוד מבוהלת, לא להיכשל, לא ליפול, לא לשבור את התדמית. מובן, שזו לא דרך בריאה לחיות את החיים, ואכן המערכת החיסונית שלי מאוד נפגעה. בתגובה - התחלתי להתעמל ולפתח את הכושר. בכל דבר הייתי אגרסיבי. נאבקתי בחיים. גם בגוף שלי נאבקתי. הייתי חושב: "אני אכריח את עצמי להיות חזק! אני אכריח את עצמי להיות שלוו! אני אכריח את עצמי להיות מרוכז!" העובדה שלא השתגעתי מרוב מתיחות פנימית באותן שנים, מלמדת על כך שמשהו מעוצמתו הגדולה של אבא יש בי בכל זאת, כי מישהו אחר לא היה מחזיק מעמד בכאלה לחצים.
 
השנים חלפו. השגתי תואר בהצטיינות, הצלחתי להתקבל לעבודה מאוד יוקרתית, וההצלחות הרגיעו, במידה מסוימת, את הסיוטים הישנים. הייתי קצת פחות לחוץ, וב"ה, הקמתי בית בישראל.
 
בני הבכור היה השליח להכיר לי את המרכז היהודי של שיעורי התורה בעיר שלנו. מסרו לנו את הכתובת כדי להזמין משם מוהל - ועולם חדש התגלה לי. אנשים חמים, נפלאים, מאירי פנים. אנשים שרוצים לעזור ולא לפגוע, בלי אינטרסים, בלי אגרסיביות. נשמתי, שהיתה צמאה שנים למזון, נמשכה אל המרכז התורני כמו אל אור באפילה. התחלתי ללמוד, וללמוד, והתרגשותי הלכה וגדלה. בס"ד, גם אשתי התענינה בלימודים, וככה הלכנו שנינו והתקרבנו, וזכינו לשנות את כל צורת חיינו, מקצה לקצה.
 
גם אבא בא בעקבותינו. לקחתי אותו לשיעורים, קניתי לו תפילין, עזרתי לו במצוות המעשיות.
 
כשנסעתי לארץ לחודשיים של לימוד - שהה איתו בחור מהמרכז של השיעורים ועזר לו עד שובי, וכשהגעתי חזרה, הייתי תמיד מביא לו עוד ספרים וקלטות, ועוד חידושים יהודיים מהארץ. לימוד התורה יצר בינינו פתיחות חדשה, שהיתה עבורי מתנה אמיתית משמיים. אבא דיבר איתי - הוא היה חייב לדבר. היו לו הרבה שאלות, ואני הלכתי עבורו לחפש את התשובות. למדנו ביחד.
 
אבא קורא את הטקסט, חושב, חושב, ולאחר מכן אומר משפט אחד, או שניים. הוא לא מדבר הרבה - אבל עבורי - זה המון.
 
ויום אחד, זה קרה. לפני בואי ארצה בפעם האחרונה, אבא שמע בקלטת שיעור בפרשת שבוע שהקלטתי לו בישיבה. בערב, קרא לי פתאום לחדרו וביקש שאשב לידו.
 
הוא אמר: "הרב שלך דיבר בשיעור פרשת שבוע על נסיונות בחיים. גם אתה עברת נסיון כשהיית נער". הלב שלי נעצר לרגע מלדפוק, מרוב שהייתי מופתע והמום. לא הגבתי. לא הייתי מסוגל.
 
אבא אמר: "היית בבור שחור של חושך. רציתי לעזור לך. אבל אתה לא באת אלי... ידעתי שאתה סובל, ורציתי מאוד לעזור. לא ידעתי אם נכון להתערב, והרבה ימים התלבטתי. יום אחד החלטתי לקרוא לך ולבקש שתספר לי הכל. אם היית מדבר - הייתי מלמד אותך איך להילחם במי שנלחם בך, איך לגלות בך כח הרבה יותר חזק - היית יכול להמשיך בהצגה, הייתי יכול לנצח כיתה שלמה".
 
אבא דיבר, ואני לא הזזתי יד ורגל, אבל פתאום הרגשתי שהלחיים שלי רטובות. בכיתי.
 
"אבל בלילה לפני שקראתי לך לדבר", המשיך אבא, "חלמתי חלום. בחלום נאמר לי ששמך יוסף, על שם סבא, אבל ליהודים היה בעבר גיבור גדול ושמו יוסף. גם יוסף ההוא נזרק לבור שחור, וסבל מאוד. אבל דוקא מתוך הבור הוא עלה לגדולה, והגיע למלכות.
 
כשהתעוררתי מהחלום הרגשתי שאסור לי להתערב, שמה שעובר עליך זה לטובתך, ועלי להניח לך להתמודד לבדך.
 
במשך שנים לא ידעתי מיהו הגיבור יוסף, והיה לי כאב על הסבל הרב שעבר עליך ושנשאת איתך. חיכיתי לראות אותך עולה לגדולה, וידעתי - עד שזה לא יקרה, לא אסלח לעצמי על שלא עזרתי לך.
 
בחודשים האחרונים אני זוכה לראות אותך בגדולתך, אני רואה שהגעת למלכות של יהודי - יש לך תפילין, תורה, מצוות ועושר רוחני אינסופי. חודשים אני מודה לבורא עולם על החושך של אותו בור, כי אם היית ניצל מהבריונים ונשאר בבית הספר, ולא צובר בתוכך את כל הכאב הזה - לא היית שב לעולם אל אלוקיך. היה כדאי לך לעבור הכל בשביל להגיע לכאן, נכון?"
 
הנהנתי בראשי לחיוב, הדמעות המשיכו לזרום.
 
"היום שמעתי בפרשת השבוע, כי היה יוסף הגיבור, שנזרק אל הבור ויצא ממנו. זה היה סימן בשבילי, שעלי לדבר איתך על כך".
 
* * *
 
אפשר להבין לבד מה עבר עלי בעקבות אותה שיחה של אבא. איזו טלטלה - ואיזו הקלה, איך הכל חזר אלי בעוצמה רבה - אבל זרם ממני החוצה, להתנקות, להיטהר, להיות כמו מי שנולד מחדש. אז פלא שחברים שלי בארץ ישראל שאלו אותי למה אני נראה כמו מליונר? פלא ששאלו אותי אם גמרתי לשלם את כל החובות שלי?
 
כן, גמרתי לשלם את החוב הרגשי הנורא הזה לתקופה הקשה של חיי. היום אני יודע: "ה' העלית משאול נפשי, חייתני מיורדי בור". חיית אותי דוקא דרך הבור שלי. דווקא דרך השחור שלי. חצי שנה הייתי בפנים, עוד 12 שנים הייתי בחוץ - ועדיין בפנים. היו אני כבר משוחרר.