יום רביעי י"ז בתשרי תש"פ 16/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

רק חזק ואמץ

זוג צעיר יוצא מהחממה ובוחר לעצמו דרך חיים חדשה. חרדית טהורה בדיוק כפי שהייתה זו הקודמת. השיטה האחרת, הנתיב החדש מעיבים לפתע על האידליה המשפחתית כולה. איך נאחזים בשמחה ?

עולם החסידות ט' באדר תש"ע - 23/02/2010 16:15
אני עוקב אחרי מדור 'ניסיונות' ומתחזק ממנו ביותר, ועלה בדעתי לכתוב גם אני את ה'פעקאלע' שלי, רק אני מזהיר מראש שאין המדובר בטרגדיות ב"ה, ויש לי כל טוב שבעולם. הניסיונות רק נגזרים מעצם היותנו בעולם – לבטים של יומיום, מערכות יחסים בין אנשים וכדו'. כל אותם פרטים קטנים המרכיבים את היותנו בני אדם ולא מלאכים.

לעיתים אני מסיים את  הלימוד בכולל, נושא עיני למרום, ואומר בלחש: "ריבונו של עולם, הנה סיים אדם כאן בעולם הזה, ללמוד שעות אחדות בתורתך הקדושה. הוא היה עייף, ופעמים אחדות קם לשתות כדי להתרענן, היה לו קר, הוא לבש את המעיל ועל כן כמעט שנרדם פעם או פעמיים, הוא נעשה קצר רוח בתגובה לדברי החברותא שלו, והיה עליו לעבוד על מידת הכעס וקוצר הרוח, אבל בסך הכל, הוא עבד אותך כפי שרק כאן בעולם הזה אפשר לעבוד. כי כידוע, בעולם הנשמות אין צמא ואין רעב, אין עייפות ואין נמנום, אין קור ואין כעס, אין עצבנות ואין התגברות.. הנה זכיתי לעבוד אותך, ריבונו של עולם, כאשר יעבוד יהודי מעולם העשייה את הבורא יתברך, וזהו חלק שמלאכים ושרפים מתקנאים בו!".

ומדוע אני מאריך בדברי ההקדמה? כי דווקא כאן, במדור 'ניסיונות' חשוב להתחזק ולהזכיר לעצמנו, שהניסיונות נגזרים מעצם מהותנו. לא כפי שאנו מצפים בטעות, שהכל יהיה בסדר, וילך חלק, ואם יש איזה שיבוש, מיד נבהלים ונטרדים כיצד לפתור את הבעיה תיכף ומיד כדי שיחזרו השקט והשלוה אל חיינו ושוב נוכל ללגום את כוס התה בלי דאגות... לא, כי אם להיפך: באנו לכאן כדי לעבור ניסיונות, זאת הסיבה למענה נשלחנו. כמו שתיארתי לעיל: בעולם הנשמות אין נסיונות ואין התלבטויות, אין התמודדות ואין צרות ובלבולים.. כאשר בא ניסיון, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו, לפעול כנדרש מיהודים, ועיקר התפקיד – להתאזר באורך רוח ולהמתין בסבלנות, עד יושיע ה' משמיים, ולא להיות קצרי רוח ועצבניים, לחוצים ודואגים וזועפים – מחמת שאין העניינים מתנהלים כרצוננו.

***

הניסיון שלי קשור בקרובי משפחתי. יש לי עשרה אחים ואחיות כ"י, ואשתי ממשפחה של שמונה ילדים כ"י. מבחינת המיקום – הננו צעירים ברשימת שתי המשפחות, ומאליו יובן, שכאשר החלטנו יום אחד על שינוי בחיינו – עברנו סיפור לא פשוט של תגובות, גינוי וביקורת.

המשפחה כולה, משני הצדדים, משתייכת לחסידות מסוימת. השידוך שלנו היה 'מתוך החצר', הורי והורי אשתי התפללו במקום אחד כל השנים. התחלנו את חיינו באחד מריכוזי הזוגות הצעירים של החסידות.

אחרי שבננו השלישי נולד, התרחש שינוי בחיינו. שנינו אנשים שמחפשים לחשוב עמוק יותר, ומבקשים תמיד את המהות שמאחורי הדיבורים. קשה לי לתאר כיצד בדיוק זה קרה – בעיקר איני חפץ להאריך  בדיבורים העלולים לזהות מניין באנו ולהטיל חלילה איזה דופי. פשוט – אנחנו הרגשנו שאיננו מוצאים בדיוק 'את אשר אהבה נפשנו', התשובות שאנחנו מחפשים אינן ניתנות לנו עד מקום שהכיסופים מגיעים, ועד שלא טעמנו במקומנו החדש טעמם של דברי תורה מחיים – לא ידענו להגדיר לעצמנו מה באמת חסר לנו במקומנו הקודם, אבל ברגע שהקרה ה' בפני שיעור מזדמן עם דברי תורה שכמותם לא שמעתים מעולם – ידעתי שאל הטוהר הזה התפללנו. אל החיות המתוקה הזאת הנספגת בעצמותינו ממש, ייחלנו.

בתחילה הסתתרנו ונזהרנו ש'לא יראנו אדם'. נצרנו את לשוננו ולא אמרנו דבר, למרות שהדחף היה גדול וכמעט חזק מאיתנו – לרוץ  ולספר לכל היקרים לנו שיש באר מים חמים ממש סמוך ונראה, וכדאי לכל אחד ללגום הימנה ולחוש מתיקות עולם הבא בעודו כאן בעולם הזה. אבל חיזקנו אחד את השני שמוטב שלא נאמר משנאמר, כי במקום שממנו באנו, כל מחשבה על תוספת ממקום אחר – פסולה מעיקרה. ומאחר שהיינו כה משויכים, ידענו שהדבר יגרום רעש גדול והחרשנו ככל יכולתנו.

מספר חודשים חלפו עלינו בהתרגשות 'סודית', אחר כך באו הימים הנוראים וידענו שהמרצע חייב לצאת מן השק. את הימים הנוראים אני נוסע לעשות במקום החדש, אליו כבר הייתי שייך בלהט, ברמ"ח אברי ושס"ה גידי.

ככל שהתפללתי וביקשתי רחמים, ככל שהתכוננתי במחשבתי לקדם את פני הרעש העתיד לבוא – לא האמנתי עד כמה רב הוא יהיה. מאחר שכל השנים שהיתי בקרוב לאבי ולחמי בתפילות והפעם עמדתי להיעדר, לא היתה כל ברירה, כי אם להודיע מראש שאיני מתכוון לבוא – והודעה כזאת אי אפשר לה בלא ההמשך: היכן אני כן עומד להיות.

מסרתי את ההודעה ביום האחרון שאפשר היה. ההלם היה מוחלט. אבל היה זה בבחינת 'פגע וברח', כי מיד התרגשו עלינו הימים הקדושים וכל אחד מצוי היה היכן שמצוי, ואי אפשר היה להיפגש או לצלצל בטלפון. בחג הסוכות "הותקפנו". והיתה זו מתקפה משני סוגים: סוג של רעש וסוג של שקט. אחי ואחי אשתי – קיבלו כנראה הוראה מגבוה שלא ליצור עימנו שום קשר. דווקא בחג זה, שבו יש לנו מסורת של שנים להיפגש עם אחים שונים בצורה קבועה, עם האחד לארוחת בוקר של חול המועד ועם השני לארוחת צהריים, ועם השלישי לסעודת הושענא רבא ועם הרביעי ללימוד של ליל הושענא רבא וכדו' – בלט הניתוק והיה בולט שבעתיים. הם לא צלצלו אלינו וכאשר אנחנו צלצלנו, אמרו לנו בברור: לא באים ולא נפגשים עד שתחלימו מהווירוס התמוה שתקף אתכם.

זה היה הניסוח שרווח גם בבית הורי ובבית חמי – עבר עלינו משהו משונה, השתבשנו, שה' ירחם, השתגענו, ירדנו מהפסים. האחים צוו לנתק מגע, אבל אבי וחמי, הגיעו שניהם, במוצאי החג הראשון, וישבו איתי פולמוס נוקב וכואב שלקח שש שעות תמימות.

איני כועס עליהם, על אף שעד היום אני נתקף צמרמורת בהיזכרי באותה מתקפה משולבת. איני כועס מפני שאני יודע שבאמת ובתמים מתוך דאגתם לי הם דיברו, ומתוך להט אמונתם, וכן מתוך בורותם הנוראה בענין שבו אני מצוי, אבל אילו דיבורים היו שם!

הם דיברו בשם כיבוד הורים, בשם כל הקשר המשפחתי, בשם גורלנו החברתי (ננודה, לא יהיו לילדנו מוסדות חינוך נורמליים, לא יהיו שידוכים נורמליים לבנינו ולבנותנו),  בשם המצב הבריאותי שלהם ושל הסבים המבוגרים, בשם חילול ה', הפגיעה האישית באדמו"ר, ההקפדות שתהיינה עלינו, "אין שום סיכוי שברכה תשרה בביתכם אם תחילת דרככם כרוכה בפגיעות כאלה, בגופי תורה ממש" – זה משפט אחד, עדין שבעדינים שנאמר שם. אשתי לא יצאה אלינו כלל, ישבה בבית והספיגה ספר תהילים שלם בדמעותיה. על מה התחננה באותן שעות? "שתסור מעלינו המחלוקת, כי ה' יתברך יודע ועד כי כל כוונתנו לשם שמיים", אבל אי אפשר היה לדרכנו בלא שירבו עליה הקטרוגים עד מאוד. אחרי שסיימה את התהילים נפלה עליה תרדמה, ואילו אני נותרתי שם, סופג מטח של האשמות ועלבונות.

בשלב מסוים כבר חדלתי מכל ניסיונותיי להשיב דבר. אמרתי לשני האבות כי הדרך שבה בחרנו גם היא דרך בעבודת ה' כדת משה וישראל. לא פרשנו חלילה מן האמונה ולא חדלנו מקיום תורה ומצוות. להיפך, דליי דליים של חיות והתחדשות אנו שואבים מדרכנו החדשה ולא נוותר עליה בשום אופן. ולאחר מכן, כבר לא ניסיתי להשיב לשום טענה. לא ניסיתי להתמודד עם כל ציטוט של גדולי תורה שהתנגדו לשיטה המסוימת שאנו הולכים בה, לא ניסיתי להוכיח את צדקתי מדבריהם של גדולים רבים אחרים שצידדו בשיטה זו בלהט אש. כמו כן לא ניסיתי להשיב על כל מיני טענות כמו איך נראים המוסדות של החסידות החדשה מול המוסדות של זו שעזבנו, גם לא נכנסתי למדידת הכבוד והפאר שבהשתייכות זו או אחרת, ולא ניסיתי להסביר יותר, כי עזיבתו של זוג צעיר אחד את המערכת יכולה להיות גם עניינית ולא פוגעת. פשוט שתקתי.

בסופו של דבר, הרבה אחרי חצות, הם עזבו את הסוכה, ואני נותרתי לבכות בפני ריבונו של עולם עוד זמן רב לאחר לכתם. לפתע אני רואה שזוגתי תחי' נסערת מאוד, והיא באה ומספרת כי נפלה עליה תרדמה וחלמה לפתע שהיא בסוכה גדולה ומוארת מאוד בשמיים, ושם כינוס של חסידים ואנשי מעלה סביב שולחן ערוך, ואחד מהם, מסב פניו הקדושות ואומר לה: "אני הזיידע מרדכי אברהם, החזיקו עצמכם לבל תיפלו ולבל תהיו בעצבות חס ושלום".

המילים היו פשוטות, אבל עוצמת החלום ניכרה היטב על פניה. "מי זה הסבא מרדכי אברהם?" החלטנו לברר את העניין מיד למחרת בבוקר, ובינתיים חשנו מנוחמים במידת מה. כאילו הושטה לנו עזרה משמיים.

למחרת בבוקר נסעתי להתפלל שחרית בכותל, ולאחר מכן נסעתי לסבי שיאריך ימים, הנמצא בבית אבות. לא ציפיתי לפגוש אצלו את אבי – אלה לא היו שעות הביקור הקבועות שלו, אבל משמיים – מצאתי אותו שם, מדבר עם סבא ופניו רציניים. בירכתי את אבי בדרך ארץ, והוא השיב לי במנוד ראש קר. לאחר מכן פניתי היישר לסבא, בירכתי אותו לשלום, ושאלתי בלי שום הקדמה: "זיידע, מי היה הזיידע מרדכי אברהם ?".

ראיתי את אבי ואת סבי מחליפים ביניהם מבטים מהירים, כאילו אמרו אחד לשני 'אמרתי לך!', וסבי השיב בקול שקט: הזיידע מרדכי אברהם היה צדיק נשגב. הוא לא מהצד שלנו, אלא מהצד של חמיך... הוא היחיד בכל השושלת שלנו שהשתייך לחסידות איקס והיה ממקורביו של האדמו"ר ההוא באותה תקופה. מניין אתה יודע לשאול עליו? הרגע הזה אמרתי לאביך, שהנה הלכתם בדרכיו, ואולי הוא, משמיים, מכוון לכך".

נאבקתי בתוכי ולא ידעתי אם לומר ואם לא לומר. מצד אחד, הרגשתי שאצבע אלוקים כאן בצורה מבהילה ממש, מצד שני, הרגשתי שאבי כל כך עמוק בכעס עלינו, שכל גילוי לטובתנו שאביא בפניו, יידחה על ידיו בשתי ידיים ורק יכעיס אותו. הרגשתי שאם אספר לו על החלום – יעבור הדבר הלאה במשפחה אולי גם יהיה נושא לבדיחות וללעג. בעבורנו היה זה כה קדוש ויקר שלא יכולתי לשאת את המחשבה כי יחולל, לפיכך נצרתי את לשוני. אמרתי רק: "אשתי היא ששאלה על הזיידע, נודע לה על קיומו..." ולא הרחבתי.

אבא לא דיבר איתי. עברו חודשים רבים עד שהסכים להתייחס אלי בקרירות כאשר באתי לבקרו. עד היום יש בהתנהגותו הרבה הקפדה וריחוק, ועד היום אני מתפלל במיוחד על השלום שישוב לשרור בינינו. בכל אופן שורר בינינו מצב של "הפסקת אש" – באים, מבקרים, מתארחים, ועל פניו – כאילו הכל בסדר. אם רק נזהרים שלא לדבר על שום עניין של מהות או השקפה, חסידות או אמונה – נשמר הסטטוס קוו, אבל אוי למצב כזה ואבוי למי שנידון אליו. הגו בנפשכם, הרי כל אחד מאיתנו אוהב ושמח לדבר בלימוד, או להגיד איזה רעיון תורני שחשב או קרא או שמע. גם בבית אבי ובבית חמי הגיסים והאחים משוחחים ביניהם בדברים תורניים – וכך מקובל, עד שאני מצטרף לשיחה.

אני מוקף בבועה של בידוד לימודי – תורני. פוחדים ממני, שלא אפתח את פי בדברים של יהדות, שמא יתפשט הנגיף שחליתי בו וידביק ל"ע את האחרים. אני יודע שאני נשמע ציני, אבל לצערי, זה המצב. אני מרגיש כמו חשוד, ששומרים את צעדיו בחשש כל העת ואין לי באמת שום אפשרות לדבר שום דיבור של תוכן, רק דברי סתם, או שתיקה.

לעיתים אנחנו מתארחים לשבת בבית הורי, ומכניסת השבת עד צאתה איני אומר בשולחן יותר משלושה משפטים, ואינני טיפוס שתקן כלל ועיקר מטבעי!

פתרון – אין לי. נס – עוד לא קרה לי. כלומר עוד לא קרה לי נס במערכת היחסים עם בני המשפחה, אבל כן קרה לי נס של גאולה פרטית, כאשר זכיתי ונתקרבתי למקום שממנו חיתה נפשי.

אני כותב את תיאור העניינים כדי לחלוק עם קוראים – יתכן וישנם גם אחרים שמרגישים כמוני, וכן הייתי שמח, אם מי מהקוראים ירגיש שיש לו מה לעזור לי. האם יש סיכוי שהקרח יפשיר בלי שנשנה את דעתנו? (דבר שלא צפוי לקרות אי"ה) האם אפשר לנסות לשפר מערכת קפואה ותקועה כזאת? האם לנסות לספר לאבי מה משך אותי? או לא לגעת בנושא כלל? אבל מצד שני, אם נניח אותו בצד – הוא ימשיך להיות אבן נגף בדרך ותמיד ניכשל בו, לא?

אשמח אם תפנו אלי תגובות, אם תהיינה.
  1. 1. אי פרסום תגובות
    מערכת Tog 02/03/2010 10:04
    גולשים יקרים,
    תגובותיכם אינן מצונזרות או מסוננות כרגע על פי כל קריטריון שהוא.
    כל התגובות מגיעות אל המערכת וזוכות להתייחסות.
    כרגע, כפי שמצויין בממשק שליחת התגובות כולן, אין המערכת מפרסמת כל תגובה בחלק מן המדורים, כולל מדור זה, ללא כל קשר לתוכן התגובה.
    עמכם הסליחה