יום חמישי י"ח באדר ב תשפ"ד 28/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

תשועת הנסיונות

יוסי ווייס, נער מתבגר, מבקש להודות לכותבי ה'נסיונות', שהיו לו לעזר ואחיסמך בבניית תשועה לנסיונו האישי.

עולם החסידות י"ד בכסלו תש"ע - 01/12/2009 14:02
נולדתי בבית בן 13 ילדים בליע"ר, והייתי שמיני במשפחה. בהיותינו מיוחסים לרב ידוע, הבית שלנו לא היה בית רגיל וסטנדרטי, אלא בית עם הרבה מאוד פעילות, וגם עם הרבה מאוד כישרונות וכוחות. הילדים של "וייס" (מובן שאין זה שמי האמיתי), הם מיוחדים, והדבר הזה ידוע בשכונה, בעיר, ובכל מוסדות החינוך שעברנו בהם. יש בנו באמת מתנות ה' כמו יכולת מנהיגות, חריפות תפיסה, הבנה עמוקה, כושר ביטוי מעולה, יכולות חברתיות וביטחון עצמי.

אין הכוונה לגאווה או להתנשאות, אבל אמא שלי, באמת מאמינה שאם אתה 'וייסי', אתה איכות אחרת. היא אומרת את זה בהזדמנויות שונות, והיא גם מחנכת אותנו ככה: "אולי ילדים אחרים בכיתה עושים את זה", היתה אומרת לאחי ולי בצעירותינו, "אבל וייס לא מתנהג ככה". ומאחר שהיא מאמינה בצדקת דבריה באמונה גמורה, גם אנחנו מאמינים לה, ומוטבעת בנו תחושה פנימית מאוד חזקה של 'האצילות מחייבת'.

היום, כאבא, אני מסכים לזה יותר. אמא שתחי' נמצאת בקשר הדוק עם הנכדים, כולם, ויש לה בליע"ר קרוב ל-70 נכדים. היא משוחחת עם כל אחד מהם בטלפון בתדירות שבועית, מעודכנת במתרחש אצלם ומחזיקה במוחה את כל הפרטים – כאילו מסיבות החומש או הסידור, המבחנים בחשבון והמריבות עם החברות הם הדברים החשובים ביותר. והאמת היא שמבחינה מסוימת, בעולם שלה, אלה הם באמת דברים חשובים עד מאוד.

כששאלו אותי בילדותי עם אמא עובדת, הייתי משיב בשלילה. היא מעולם לא יצאה לעבוד מחוץ לבית. היום אם היו שואלים אותי הייתי משיב בחיוב מוחלט: אמא עובדת במשרה מיוחדת במינה. היא 'גנרל' של גדוד, וכל מעייניה נתונים לחזק, לטפח, להשביח ולהיטיב את הגדוד שלה. אמא השקיעה את כל כוחות נפשה (וכאמור, כוחות נפש של וייס הם בהחלט מעל לממוצע) כדי לגדל את כל צאצאיה - מוצלחים, חזקים, מסוגלים, פועלים ויכולים. ייתן לה ה' כוח ויוסף, אמן כן יהיה רצון.

ומדוע הארכתי בנקודה הזאת? א. מפני שכהורה, איני יכול שלא להתפעל מהנחישות של אמא. היא מרוכזת כל כולה במטרה הזו, וכשבנאדם מאמין במשהו באמת ופועל למען אמונתו - הוא רואה פירות בסייעתא דשמייא. אפשר באמת להבחין בילדים של 'וייס' המתבלטים תמיד מעל לשאר.. זאת עובדה. ב. הסיבה השנייה היא - שהרקע ממנו באתי נוגע ישירות לנושא שעליו רציתי לכתוב.

* * *

זאת האווירה וזה הבית שגדלתי בו. כמו שאר אחיי, גם אני ידידותי, תמיד הייתי מוקף חברים, אהבתי גם לפתח שיחה עם מבוגרים ממני ועם מבוגרים ממש, זכיתי להצלחה בלימודים ולראש טוב ב"ה. אבל שלא כמו כולם, שהפעילות, העשייה והעסקנות נחוצים להם כאוויר לנשימה, מחיים אותם וממלאים אותם אושר, אני שונה ואחר.

אני טיפוס חושב יותר ומרגיש יותר מכל השאר. בבית הוריי לא מתעמקים יותר מדי ברגשות. אם ניקח כדוגמא את החגים, הרי שהכל יפה, גדול, טעים, מרווח ועשוי בטוב טעם, ותמיד יש אורחים, והכל - גם ההתנהגות וגם ההתנהלות - הם בסטנדרט מאוד גבוה, אבל אם תבואו ותספרו לאחד מבני משפחתי, שפורים הוא חג שבו יכול אדם לזכות לשמחה אמיתית, ולפיכך יש בחג הזה התגברות של העצבות, כי יצר הרע מנסה בכל כוחו למנוע מן היהודי לשמוח באמת - ירימו עליך גבה.

אם תדברו עם מישהו מבני ביתי על החמץ שבלב, לא כ'ווארט', אלא כנושא להתבוננות פנימית אמיתית: מה מחמיץ אותי, מה גורם לי להרגיש רע, היכן אני משועבד ואינני בן חורין, ואיזו עבודה פנימית כדאי לי לעשות השנה הזאת, כדי שאזכה לגדול עם הפסח הזה - הם יחייכו בנימוס (וייס מנומסים תמיד) ויגידו שאלה רעיונות מעניינים, אבל לא יקדישו לעניין יותר מחצי דקה. מיד ירוצו הלאה, וללא ספק יחליטו בליבם כי אתם רחפנים קצת יותר מדי. מתפלספים.

אמא שתחי' אומרת תמיד: "העולם אומרים חטוף ואכול, וגם אנחנו אומרים חטוף ואכול. החכמה היא לאכול את סם החיים ולא מנות של רעל".

אמא - כבר פירטתי עד כמה היא מרוכזת בחינוך, גידול, ייעול והצלחת הצאצאים ואני - לאורך כל שנות ילדותי ועד היום הזה, מרגיש אחר. קשה להצביע על כך במדויק. ההבדל הוא פנימי וקשה מאוד לתת לו הגדרה חיצונית. משהו חסר לי, ואיני יודע מה הדבר. את מה שיש לי כבר הכרתי והגדרתי בשם, אבל את מה שאין לי כיצד אתאר?

הייתי מרגיש חוסר מנוחה. לפעמים הייתי נעשה קצר רוח. הרבה פעמים לאורך ילדותי, תוך כדי פעילות בלתי פוסקת בענייני הבית, האורחים, ההכנות לשבת וכדומה, הייתי אומר לעצמי בשקט: כל כך משעמם לי! וזה היה משפט מוזר ולא מתאים, כי לא היה משעמם מבחינה מעשית כלל ועיקר. עבדנו קשה והרבה והיינו מלאי מרץ.

לידינו היה אולם שמחות קטן של בית הכנסת. לא מעט אנשים שערכו במקום שבע ברכות או בר מצוה, היו פונים ומבקשים את עזרת ילדי וייס, לסדר את הספסלים, לערוך את השולחנות וכו'. אחים שלי היו מתמלאים חיים מול אתגרים כאלה, ואני הייתי עושה כמותם, אבל בעוד שהם צנחו על המיטה יגעים ונרדמו מיד מאושרים לגמרי, בסוף הקמת סוכה או פירוקה, עריכת שולחן או פינויו, הייתי אני מתהפך במיטתי בחוסר מנוחה והשינה רחקה ממני.

מה לא טוב לי? מה חסר לי? למה אני לא נהיה מאושר כמו אחים שלי? למה אני מרגיש קוצר רוח, ומשהו בתוכי הולך ומצטבר, הולך ונחנק, ככל שרבתה העבודה, עד שאני כבר לא יכול יותר וכל כך רוצה לברוח? (אני לא באמת בורח. ילד של וייס לעולם לא יותיר מלאכה לא גמורה ויעלם בחוסר אחריות!)

כעת, כשאני מתאר את זה, אני כבר יותר מודע לפנימיות שלי, ולכן גם הקוראים יכולים להבין קצת מה עבר עלי אז, אבל באותה תקופה המועקה שלי היתה באמת קשה, עמוקה ולא מובנת. לא ידעתי להגדיר מה הבעיה איתי. אמא, שהתבוננה בנו הרבה, אמרה לי לעיתים קרובות - אתה לא טיפוס של משחקים בחוץ ורעש. לך ספר עושה יותר טוב מאשר תופסת.

והיא צדקה אבל זה לא היה לגמרי. כי גם ספר לא פתר לי את הבעיה לעומקה. הייתי קורא, ואז התעורר בי צורך פנימי לחשוב על מה שקראתי, להשוות את עצמי לגיבורים, לשאול את עצמי שאלות כמו: האם הייתי נוהג כמותם, איך אני מתנהג במצבים אחרים, מה גורם לנו להתנהג כפי שאנחנו מתנהגים בדרך כלל, מה עושה את האנשים שונים זה מזה, האם אפשר בכלל לצפות כי נבין זה את זה, בהיותנו שונים? וזאת רק תחילת הרשימה, בלי קושי הייתי פורט פה עוד עשרות, וכל אחת מהן באמת עניינה אותי, ואפילו הציקה לי, עמוק בתוך ליבי.

אבל ילד של וייס הוא ילד שתמיד עושה, פועל, מתנהג לדוגמא, עוזר להוריו, לסבא וסבתא, ולאחים הנשואים. לקטנים ממנו, לגדולים ממנו, בקיצור - חייו מלאים פעילות מתמדת, והזמן הנותר פנוי למחשבות מועט מאוד. גם אם נשארים כמה רגעי שקט והוא שומע את השאלות המנקרות בו - אין לו עם מי לחלוק, אין לו עם מי להתייעץ האחים לא מבינים את השפה בכלל (ניסיתי!) גם אבא לא מבין. ואמא - משהו בה נהיה מוטרד, אם מישהו מהילדים לא מרגיש רגוע. היא מיד מחפשת פתרונות. חושבת מה יעשה לי טוב, ואיך אהיה מאושר יותר.

ואני, הרבה פעמים, הרגשתי שאינני רוצה שיטפלו בי, רק שיקשיבו לי. לא על כל השאלות אני רוצה תשובות, וגם אם כן - אז תשובות מעמיקות, שנולדות מתוך התבוננות ומחשבה של כמה ימים, לא כל מיני פתרונות מידיים, רעיונות מקומיים. אין לי צורך בפתרון מקומי, אני פשוט צריך לדבר עם מישהו!

שוב, היום אני יודע את זה, אז לא ידעתי.

* * *

אחרי שחשפתי את אישיותי לעומק שאיני מורגל בו - ולעולם לא עשיתי זאת בפני אף אחד מבית הוריי - אני מגיע אל המדור שלכם.

קראתי, וקשה לי להגדיר מה הקריאה עשתה לי.

קודם כל היא גרמה לי להרגיש טוב. איני יודע להסביר את זה, כמו שיש אנשים שלשתות קפה מרענן אותם, אותי מרענן לעצור לשיחה פנימית עם מישהו, שמשתף אותי במה שעובר עליו. זה מרתק אותי, אבל יותר מזה - זה מרגיע אותי. זה גורם לי להרגיש שבני האדם הם לא רק אוטומטים, לא רק מכונות יצרניות או דבורים עמלניות - למכשירים האלה יש לב! והלב שלהם מרגיש! משהו קורה גם בפנים, לא רק בחוץ!

הייתי צריך להרגיש את זה, זה היה לי ממש חיוני, זה גרם לי להרגיש נורמלי. ובשביל נער מתבגר, התחושה שהוא נורמלי היא מאוד מאוד נחוצה!

הייתי קורא את ה'נסיונות' ומתחבר לכותבים. מרגיש מה עובר עליהם, מזדהה איתם. אחר כך הייתי חושב הרבה על מה שקראתי, שם את עצמי במקום הגיבורים וכו'. עדיין לא יכולתי לשתף אחרים במחשבותיי, אבל העובדה שפרסמתם מכתבי אנשים ונתתם מקום לגלות רחשי לב - היא חסד עצום. לחלוק עם הזולת, לשתף במתרחש בעולם הפנימי, זה כמעט נס, בעולם החיצוני השוטף והממהר הזה שלנו!!

אני יודע שהרבה מאוד קוראים אוהבים את המדור 'נסיונות', חלק מהם אולי אוהבים פשוט לקרוא סיפורים אישיים והפרטים מעניינים אותם. אבל אני בטוח שישנם עוד רבים, שאוהבים את החלק הזה, של השיתוף הפנימי. אם הם לא היו במצב של בדידות, כמוני, אולי לא ידעו להגדיר את זה ברור, אבל בודאי הרגישו כך.

רק בסוף הישיבה הגדולה, מצאתי חבר בוגר ממני, שאחרי חברות של חודשים ארוכים העזתי לתת בו אמון ולספר לו קצת מן הבדידות ואי-השקט שאני חש לפעמים. אותו חבר היה לי ממש משיב נפש. הוא עזר לי להבין שאני אחר, ויש כזה דבר, ויחד עם זאת שאני בסביבה מאוד שונה וחזקה בשונותה. עלי לשמור על הייחודיות שלי, וללמוד להקשיב לעצמי. "אתה כל הזמן בסכנה להימחק", הוא אמר לי פעם מילים שנחרתו בי, "וכאשר אתה מאבד את עצמך, אתה מרגיש חוסר מנוחה. מישהו מבפנים צועק: הי, יוסי, אתה דורך עלי, אתה רומס אותי. איך אתה לא שם לב?" והצעקות האלה הן התחושה הלא טובה שמתעוררת בך ומכאיבה. אבל אם תלמד לשים לב ליוסי שבפנים, תעשה לך זמן של שקט בין פעילות לפעילות, תזכיר לעצמך שמה שגורם לאחרים אושר - לא בהכרח מיטיב איתך, ולך יש צרכים שונים - תראה שתרגיש טוב יותר".

זה היה האדם הראשון שהבין אותי וידע להתייחס למה שעובר עלי. אני זוכר את השיחות הראשונות שהיו לנו בחצר הישיבה, ואת האושר הרב שמילא אותי אחריהן. הייתי בן כמעט 20, ומאחורי - הרבה שנות בדידות.

קשה לי לתאר איזה חסד גמלו איתי כל האנשים שכתבו את ה'ניסיונות'. הם היו החסרים האמיתיים שלי, בזמן שהייתי זקוק יותר מכל לחבר אמיתי, לדיבור אמיתי, ולגלוי לב.

אשמח אם תחליטו בכל זאת לפרסם את מכתבי כדי להודות לכל מי שכתב למדור עד היום, ולעודד את מי שחשוב לעשות זאת להבא,
  1. 1. הכי חשוב. היום אתה מקשיב לילדיך? או חוזר על טעות הוריך? [לל"ת]
    שלמה זלמן 08/12/2009 14:09