הייתי מתייצב בכל בוקר בחריצות גדולה הראשון בכיתה, גומל חסד עם חברי ומוריד עבורם את הכסאות, נשאר אחרון בתום הלימודים ומסדר את הכיתה עבור המנקה, מוותר לחברים ששכחו את האוכל, על הפרוסה שלי, הייתי תולה את עיני במלמד ולא גורע את תשומת לבי לרגע.

בגיל תשע, ניסיתי לשבור בי את תאוות האכילה. דימיתי כי אין הדבר קשה כל כך. הייתי מחביא פרוסות לחם במגירתי, ואוכל רק לחם בן שלושה ימים, לפעמים דילגתי על ארוחה, כדי להבהיר לבני מעי שאני השולט בהם. ותקופה מסוימת התענינתי גם באיזה מקום יש שלג בארץ, כי רציתי מאד לערוך גלגולים בשלג...

זכורני שיום אחד קראתי על אחד הצדיקים שמעולם לא הוריד ידיו למטה מאבנטו וניסיתי גם אני לנהוג כך, אבל פה כבר הבנתי שזה למעלה מכוחותי.
מה עשה הדבר לילדותי? ובכן, ניתן לסכם זאת במשפט קצר אחד. לא היתה לי שום ילדות כלל. בזמן שחברי היו משתובבים כפי נטיות ליבם, הייתי אני טרוד ברשימות של הוראות והנהגות חדשות. אבל את הכל עשיתי בצנעא שהרי כל הצדיקים היו נסתרים, עד זמן התגלותם. ואני הלכתי בדרכיהם... הייתי נזהר מאד בכבוד חברי, והשתדלתי לדקדק במצוות של בין אדם לחברו עד קוצו של יוד. תמיד ויתרתי, תמיד הושטתי עזרה. זוכרני שהמלמד חילק פעם תפקידים והטיל עלי לגשת עם השיכפול, למכונה למטה ולהמתין אצל המזכיר עד שישכפל את השיכפולים לכל ילדי הכתה.

המכונה העתיקה, הדיפה ריח עז, והיה צורך לייבש את הדפים. שמואל חברי הצביע בהתלהבות ובקש לדאוג לשיכפולים בעצמו. "בסדר" אמרתי לו "אם אתה רוצה, אתה יכול".
"ומה אתה רוצה לעשות?" שאל המלמד והביט בי כאילו מנסה לפענח את צפונותי. הייתי במבוכה, רציתי לאמר שאני רוצה לעשות דברים שאף אחד לא רוצה, מלאכות שוליות תמיד היו חביבות על הצדיקים. אבל לא העזתי לומר זאת ופלטתי במבוכה "לא משנה, מה שהמלמד יגיד".
"אבל אתה, אתה אינך רוצה במשהו מיוחד?"
"הוא רוצה להיות צדיק ולוותר לכולם" קרא יצחק שהיה הלץ הכיתתי ונער פיקח וחריף. המלמד שתק, וביקש שאני ארד, עם השיכפולים למטה. הוא הרשה לשמואל ללוותיני. ובליל שבת ניגש אל אבא ושוחח עימו. ראיתי את מצחו של אבא מתקמט בריכוז. אבל לא שמעתי את פרטי שיחתם. אחר הוכחתי את עצמי על שאני מתרפה בתפילתי, וקנסתי את עצמי בתוספת של 10 פרקי תהילים בסוף התפילה, כדי לשוב בתשובה ולא לחזור עוד לחטאתי.

שנים עברו. גדלתי והיית לנער, מצטנע ונחבא אל הכלים, ונוהג אוסף עצום של מנהגי צדיקים כפי מה שליקטתי מן הספרים. שום דבר מחוץ לחובותי הרבים לא תפס שום מקום בחיי, ממש לא יכולתי להרים את עיני ולראות מה קורה מסביבי, ואפילו לא הבחנתי כאשר קנו ארון חדש בבית, אמי הכינה עבורי על הכסא בבוקר מכנסיים חדשים לקראת החורף או נעלים חדשות לקיץ. "עסוק בדברי תורה" היה אבא אומר בחיבה, ואמא שאלה "אתה אוהב את המרק הזה?" מה משמע אוהב את המרק, רציתי לתהות בקול, אבל הייתי אומר מיד שמאוד, מאוד אני אוהב את המרק, כדי להסב לה נחת. לא ידעתי כמעט מהו טעמם של מאכלים, ואם חשתי רעב, מיד הייתי מוותר על ארוחה אחת, כדי לשבור תאוות האכילה. קשה לתאר אלו שינויים יכול הרצון לחולל. ביני לבין ילד נורמלי בן גילי, לא היה שום קשר, לא פיזי, לא רגשי ולא נפשי. לא התעניינתי בשום דבר בעולם כולו, לא הבחנתי בטעם או בריח במראה או ביופי. היו לי רשימות, הנהגות, נסיונות ומטלות. רציתי להיות צדיק ולשם כך עבדתי במסירות גדולה. רק ילד יכול להתמסר לדרך זו בכל ליבו ונפשו.

גדלתי והייתי לנער. סיימתי גם את הישיבה הקטנה ועליתי לישיבה גדולה. בטרם ידעתי כיצד קרא הדבר, הבחנתי לפתע שמשהו השתנה. פתאום לא רציתי יותר לקרוא עוד בספרים, שבעבר כה חיבבתי אותם.

היו לי אז סדרים בלימוד תורה ונ"ך, משניות וגמרא, אגדה ומוסר, חסידות ושמירת הלשון, הלכה וסיפורי צדיקים שקראתי שהם מסוגלים מאוד לתקון הנשמה. והנה, בסעיף האחרון של סיפורי הצדיקים כאן הגעתי פתאום לאיזה קיר. לא יכולתי יותר לקרוא עוד בספרים, ולא ידעתי מה לעשות בעומדי מול הסירוב הפנימי הזה שהרגשתי לפתע. מעולם לא נתקלתי בהתנגדות פנימית לדבר שאותו ציויתי על עצמי לעשות. מעולם לא התנגדתי לאף אחת מן המטלות שלקחתי על עצמי, תמיד הייתי צייתן ונאמן לעצמי ולהנהגותי, אבל פתאום לא יכולתי לשאת מראהו של ספר העוסק בחייו של צדיק. כל כך נחלשתי בלמוד ובריכוז, עד שהמשגיח ניגש לשאול לשלומי. הרמתי אליו מבט מיוסר, ועניתי בקול רועד "אינני מצליח לקרוא בסיפורי צדיקים מדי מוצאי שבת ויום ג' כמו שקיבלתי על עצמי"
"מדוע אינך מצליח לעשות זאת?" שאל המשגיח.
"איני יודע" אמרתי "והרי כה חשוב הדבר לתקון הפנימי ולעורר את הלב בהתלהבות, ופתאום הלב שלי – אני מרגיש שאיני מצליח להביא את עצמי לידי כך שאעיין בספרים".
"האם אתה רוצה לקרוא בהם?" שאל המשגיח ברצינות.
"כ-ל-כן, לא אינני יודע" אמרתי בהסוס ואז פרצתי בבכי "אני יודע שעלי לרצות, אבל אינני מצליח, ואינני יודע מה הדבר".
המשגיח אמר, כי אם אמלא את השעות שבהן לא אקרא סיפורי צדיקים בלימוד תורה, מובטח לי שאקבל אותו שפע רוחני שהיו הסיפורים מעניקים לי, מפני שנאמר שלימוד תורה שקול כנגד הכל.

לפי תשובתו, אני מסיק היום, שהמשגיח הבין כי הסדרים הללו שנטלתי על עצמי חשובים לי עד מאוד. כנראה לא העלה בדעתו עד כמה הרחקתי ללכת בתוך היער הסבוך של הנהגות ומנהגים, אלא רק חשב שנקלעתי לאיזו קיצוניות המאפיינת את גיל הנעורים. לכן התייחס ברצינות ללבטים שהסעירו אותי, והשתדל להעניק לי תשובה שלא תבטל את הקושי שלי בהינף יד. "הא, אין שום צורך קריטי שתקרא בסיפורי הצדיקים" אלא ניסה להעניק לי תחליף שיניח את דעתי.

לאט לאט ביטלתי את סדרי ההתחזקות שלי, ואת כל ההנהגות שקבלתי על עצמי. לא היה לי עוד כח אליהם, לא רציתי כלום יותר, הייתי לומד גמרא, ומשקיע את עצמי ביאוש בין שורותיה. הלמוד שלי לא היה מתוך חדוה ושמחה, או מתוך ענין אמיתי בנלמד אלא מתוך רצון של יאוש "להטביע" את עצמי בתוך הגמרא עד שלא אראה ולא אחוש ולא אזכור ולא אחשוב שום מחשבה.

אמרתי לעצמי, שאני ממית את עצמי באוהלה של תורה. ובאמת, טעם חיי באותה עת היה כמעט כטעמו של המוות. וחשבתי לעצמי שזו כוונת הפסוק איש כי ימות באוהל ודרשו חז"ל שימית עצמו באהלה של תורה, בקושי אכלתי, מיעטתי לישון, וכל הזמן הייתי יושב על מקומי באולם הישיבה, מתנועע על הגמרא הפתוחה, לומד או כמעט נרדם על גביה, ומתעורר וממשיך ללמוד.

לאט לאט, התחלתי להתנהג כאדם מוזנח אם בלבוש אם בסעודות. מרוב ספרים על גדולי ישראל שקראתי היו לי בראשי כבר כל כך הרבה תאורים על כל כך הרבה גדולים, שגיליתי כי בכל מצב אני יכול להתנחם שכך שכעת דומה אני לצדיק אלמוני, ולמחרת כאשר אנהג להיפך, אהיה דומה לצדיק פלוני. בעוד שקודם הקפדתי מאוד על הנאמר "תלמיד חכם ורבב על בגדו" והייתי מאיר פנים לכל חברי, הרי שלפתע לא יכולתי יותר, למצוא בי כח לשוחח עם איש. שום נושא לא עניין אותי, פולמוסי הבחורים על המתרחש בישיבה נראו לי כה הבלותיים, שהעדפתי לאטום את אוזני ולא לשמוע כלל, מאשר לשמוע ולבוז להם.

לא יכולתי יותר לשוחח עם איש, ולא היה בי כח לתקן ולכבס את בגדי, ולכן הלכה הופעתי ונתרשלה, ואני הפכתי זעוף פנים. ניחמתי את עצמי בהחלטה שהחלטתי לערוך תענית דבור משך כל ימות השבוע, ובשבת מובן שצריך לשמור על הדבור, את ההזנחה בלבושי כיוונתי לעשות לשם שמיים, כדי להצטער בצער השכינה בגלל הגלות הארוכה.

אולי לא הצלחתי לתאר לקוראים מה גרם לשינוי הקצוני בי, והדבר אינו מובן דיו. רבות ניסיתי גם אני לגלות היכן בדיוק היתה נקודת המעבר, בין עמל נמרץ ומתמיד על שיפורי ונסיוני הכנה לבוא למעלה של צדיק, לבין איבוד כל ענין, כל כח, וכל רצון ומרץ בכל.

אולי אותה התנגדות ראשונה להמשיך ולקרוא בספרי הצדיקים היתה נקודת השבירה שלי. היום ברור לי שלא יכולתי לשאת עוד את סיפורי הצדיקים מפני שבתוך כל סיפור חבויות היו הנהגות רבות שהייתי בעבר מאמץ לעצמי – ולפתע לא יכולתי לעשות זאת יותר. ולא יכולתי להבחין בין מעלת והנהגת הצדיק לבין תפקידי שלי, אני הבחור שלמה חיים והגבול בין מה אני מסוגל, למה שאיני מסוגל, איזו הנהגה או מידה יש לשאוף כדי להתחזק ולהבנות, ומה עלול להיות משא כבד ומידה גדולה ממידותי ועלולה לשבור ולהרוס.

אולי גיל שמונה עשרה, והימים הבאים אחריו, הם שהעלו את מצבי הכפייתי והלוא טוב אל מקום גלוי יותר לעין... מכל מקום בעינה של הסערה באותה תקופה שבה היא התרחשה, לא ידעתי בעצמי להבין דבר מכל מה שעבר עלי. לא חשתי אלא עייפות נוראה, אי חשק, ותחושת יאוש חריפה.

לא הגדרתי כך את תחושותי, לא ידעתי שאני מיואש ועייף וחסר חשק, אלא ידעתי רק שהכל מתערבב בסדרי ההנהגות שלי. אבל כאמור, בכל פעם שמצאתי עצמי עושה דברים בניגוד למנהגי הקודמים, הייתי יודע לאמר לעצמי, שכאשר אינני נותן שינה לעיני אני דומה לרבי זה, וכאשר אני נרדם על הגמרא ולא משוחח עם איש – הריני כפסק שנתן רבי זה לתלמידו על דברים בטלים. הנהגה זו לקוחה מן החסידות, ואילו הנהגה זו מן המוסר, והנהגה רביעית בכלל שאובה מתורת הסוד והנסתר... כה רבות היו הידיעות על אורחות חיי הצדיקים שהתרוצצו במוחי עד שגיליתי שאין שום מעשה ממעשי שאינו מופיע ומשובח במקום זה או אחר...

והספרים שקראתי תיארו בהרחבה את כל אורחות חייהם. לא נכתב בהם שום דבר על מאבקים, קשיים או כשלונות, אלא רק אודות הנהגות מופלאות שהיו מתנוצצות ומפארות את חיי הצדיקים.

היה עלי להיות צדיק! כל קדושי השואה היו מציצים בי מבעד לכתפיו של אבא, הניצול היחיד ששרד. כולם הביטו בי בצפיה גדולה לראות אותי גדל ומתעלה, גם אני הבטתי בעצמי בעינים מצפות כאלה...

במשך שנים הייתי אוחז במנהגי חסידות מדהימים, מנהגי צדיקים גמורים, ובלי פחד קיבלתי על עצמי הנהגות קשות מאד, מפני שראיתי את עצמי כמי שמועמד להיות צדיק... אלא שהמועמדות שלי, כנראה, נדחתה, או שהיה עלי להציע את עצמי לתפקיד הצדיק בדרך אחרת. זה ההסבר היחיד שלי לאותה התמוטטות כללית, חריפה ומפחידה, שקרתה לי בערך בגיל שמונה עשרה וחצי.

עד שאי מי שם לב לשינויים המתרחשים בי, כבר הייתי במצב גופני נורא, בשל תת תזונה וחוסר שינה. בקושי יכולתי להחזיק את עיני פקוחות, אבל כל הזמן הייתי נתון בלימוד, מתוך חרדה וכפיה. כאשר בא המשגיח לשוחח איתי בעקבות קריאת החברותא שלי, נעצתי בו עיניים מעורפלות וציטטתי מן הגמרא על תנאים שהיו חשים בראשם ובמעיהם. כאשר שאל אותי המשגיח כיצד אני מרגיש, עניתי לו "תורה מתשת כוחו של אדם".

אני עצמי לא הייתי אז קיים כלל, לא היה בכלל 'שלמה חיים' בעולם, רק צל מהלך של כל מיני ספורים מן העבר, צל שקיים בדבקות רבה עשרות ומאות הנהגות ומחויבויות מדי יום, אבל לפתע תש כוחו, והיה יושב על הכיסא ומביט אל הגמרא. ובאמת אינו רואה – או אינו קולט – שום דבר ממה שהוא רואה, אבל לא מוכן להודות בכך.

עד שזה קרה... השמועה על כך ששלמה חיים התמוטט היתה לשיחת היום בפי כל. הבחורים בשיעור שלי היו נרעשים, וכן הצוות בישיבה. אבא שלי ליווה אותי לסדרת בדיקות גופניות מקיפה והחרדה אכלה בו בכל פה, מפני שהיה בטוח שאני חולה אנוש ונוטה למות. שוב ושוב אמר ורמז את חששותיו מכך שאני חולה כנראה במחלה ממאירה, שבגללה התמוטטתי פתאום. אני ידעתי שאין לי שום מחלה ממארת, אבל לא ידעתי מה יש לי כן, או יותר נכון מה אין, מדוע איני מרגיש שום טעם ורצון לחיות.

בשלב הזה צריך היה להתערב אחד מגדולי הדור ולהצילני, כך קראתי במעשי ניסים רבים המופיעים בסיפורי הצדיקים שהייתי בקי גדול בהם. אבל ד' הנהיג את עולמו אחרת, וככלות סדרה מקיפה של בדיקות, נעזבתי לנפשי, בלי שום תוצאה מדויקת. היתה כן אבחנה אחת, ברורה ומכאיבה, אלא שאבי דחה אותה על הסף, ואפילו לא סיפר עליה לאף אחד, כך שלא היה מי שיפעיל איזה לחץ חיצוני בענין הזה.

האבחנה היחידה באה מרופא אחד שעבד הרבה עם אנ"ש שאמר לאבי כי אצלנו (כוונתו לחרדים, בלי כוונה לזלזל) יש לשים לב! הסימפטום של תסכול מופיע בצורת תפילות שמונה עשרה ארוכים במיוחד, או לחלופין הנהגות קשות במיוחד, ויש צורך לדעת שיתכן שהנפש הזאת סובלת מעומס בלי יכולת שליטה על מערכות הנפש וכתוצאה מכך יש סיכון לאבוד יציבות ואיזון בדיוק כאדם הנושא משא כבד מיכולתו לשאת. הוא המליץ על הסתכלות פסיכיאטרית. אבי שכמובן לא רצה לקבל את הענין כפשוטו שזה מה שקרה לנחת שלו, עבר מרופא לרופא, הרופאים העדינים יותר בקשו 'פגישה עם פסיכולוג לצורך איבחון' והאחרים רצו – התערבות פסיכיאטרית תרופתית דחופה. מצבי הגופני הסגיר הדרדרות ניכרת לעין ואי אפשר היה להתעלם מכך שאני נתון בסכנה אמיתית. אבל אבא לא שמע לדיבורים אלה. הם לא יודעים מה יש לך, ורוצים לעשותך משוגע, אמר לי שוב ושוב.

פעם אחת אמרתי לו, אם כך אולי אלך לרופא שיראו שהם טועים, אבל אבא אמר, מי שנכנס לשם לא יוצא משם, ובזאת סגר את הענין.

לא חזרתי לישיבה, מפני שהייתי נראה נורא ואמא התעקשה שהיא רוצה לטפל בי בבית. הייתי מבלה את כל היום בחדרי, לא יוצא לתפילות ומצטט מתוך הספרים כי צדיקים פרושים רבים עסקו בעבודת התפילה ביחידות תקופות מסוימות בחייהם. למעשה הייתי בדכאון חמור, לא התענינתי בדבר ולא עשיתי דבר. רציתי רק לישון והייתי יושב על הסטנדר שש עשרה שעות ביממה, ישן או מנמנם על הגמרא, ומוחי מצד אחד מרוקן מצורה מבהילה, ומצד שני גדוש כל מיני מובאות קופצות ופסוקים מתרוצצים. עברה חצי שנה, פעמים אחדות בתחילת התקופה הזו באו חברים לבקרני, אבל כאשר ראו את מצבי המעורפל, הבינו שעדיף להניח לי. לאט לאט נשכחתי מלב. פניותיהם של הצוות החינוכי מן הישיבה, נתקלו בתגובתו של אבא, שאני זקוק למנוחה לאחר הלימוד המתמיד שלי, ואני לומד בינתיים בבית. הוא התעקש על כך שהכל איתי בסדר גמור, ויתכן שאפילו השלה את עצמו להאמין בכך. לפעמים נכנס עמי במשא ומתן בלימוד, ואני הייתי מנסה בכל כוחי לצוף מעל המים הכבדים כעופרת ששחיתי בהם כל היום ולהשיב לו.

אבא כל הזמן סח לי על שיפור ועל התקדמות, אבל האמת היתה שמצבי הלך והורע...

תחילת ישועתי באה יום אחד, כאשר הגיע איש אחד לביתנו, כדי לשאול עריסה מן הגמ"ח, שאמי היתה מנהלת. מאחר שלא היה אף אחד בבית, פתחתי לו את הדלת, על שאלותיו עניתי בעירפול, וכאשר שאל אם אוכל להביא עבורו עריסה ולרשום את הפרטים שלו ולקבל מידו את צ'ק הפקדון, הכל כפי שהורתה לו אמי טלפונית, אמרתי לא שלא אוכל. "מדוע?" שאל האיש "יהיה לי קשה לבוא לכאן אחר כך שוב, מפני שחבר מסיע אותי כעת ברכב, אבל לאחר מכן עליו לצאת מן העיר". השבתי לו שאני מצטער, אבל הרעיון שאבצע את מלאכת ההשאלה בעצמי משול היה בשבילי כמו לחצות את האוקיאנוס בשחיה.

"האם אתה חולה?" שאל האיש.
"תורה מתשת כוחו של אדם" עניתי לו.
הוא נתן בי מבט מעמיק ואחר הלך לדרכו.
אותו אדם טוב נזקק לעריסה, ממש כפי שאני נזקקתי לשלג דאשתקד. לא היה זה אלא אחד היועצים החינוכיים החשובים והמומחים במלאכתם, איש טוב לב באופן נדיר, שנזעק לראותני, לאחר שפנה אליו מישהו וביקש את התערבותו. מי היה האיש שהתערב לטובתי בראשונה? יהודי אחד שהשדכן החל לדבר בי נכבדות באוזניו וכאשר סיים הוא את בירוריו ורצה כבר לפגוש בי ולקדם את העניינים, נודע לפתע דבר התמוטטותי ועזיבתי את הישיבה. השדכן ניסה לא למסור לו פרטים רבים מדי על מחלתי, אבל הוא, משום שחפץ בי כחתן, כי זכר אותי מילדות, ברר עוד ועוד אצל בחורים, עד ששמע את כל הפרטים שהיו ידועים לחברי ולאנשי הישיבה. הוא הרגיש, כי התמונה עדיין איננה שלמה, מפני שברר אם אני מטופל איכשהו וקיבל תשובה שאיני מטופל בשום מקום. הוא שאל היכן אני ונאמר לו שאני בבית. העובדה שבחור כמוני נבלע בביתו כאילו נמחקו עקבותיו נראתה לו תמוהה, ואז שמע יום אחד מפי אחד מחברי, שאבי מתעקש להגיד, שמצבי משתפר, למרות שאין הדבר נראה כן.

עלה בדעתו, שאולי אבי סובר שמצבי אחר מכפי שהוא, ואולי אני זקוק לטפול מקצועי יותר. מתוך אכפתיות ודאגה כנה (שהרי אז כבר לא חשב לארס את ביתו איתי) התקשר לאותו יועץ חינוכי, רב ידוע, וסיפר לו את הענין כפי שהיה ידוע לו. הרב ההוא היה מכר ותיק של המשגיח בישיבתי, והתקשר אליו לברר את מצבי. מה ששמע הדליק אצלו נורה אדומה, ולכן בא אלינו יום אחד במסווה של שואל עריסה, וקיווה לפחות להעיף בי מבט. הקב"ה עזר לו לפגוש בי כאשר איש מלבדי לא בבית ולראות עין בעין עד כמה מצבי חמור.

לתאר את מהלך השנתיים הבאות איני יכול. טופלתי בכדורים במשך שישה חודשים, בעיקר כדי להאבק בדיכאון החמור ששהיתי בו, אחר כך החל מצבי להתייצב, ואז עברתי טיפול פסיכולוגי ארוך ומקיף, שבסיומו יכולתי לחזור אל החיים כאחד האדם. לא היה לי קל, בכלל לא. דמיתי לתינוק שרק נולד, ובאמת הייתי בן 22, בחור מגודל שמצפים ממנו שכבר ידע מי הוא ומה הוא.

אני ידעתי רק מי אינני, אינני רבי זושא, אינני הבעל שם טוב, אינני המגיד הקדוש, וגם לא היהודי הקדוש.  מי אני באמת את זאת היה עלי לגלות, במסע ארוך וקשה של גמילה מחלומות הסביבה, והתוודעות פנימית אל עצמי, תוך הפנמה איטית וכואבת של ההבנה שהקב"ה אינו חפץ בי שאהפוך לאחד מגדולי הדורות הקודמים או הדורות הבאים, אלא רק שאעבוד אותו כפי יכולתי. "אבל קדושי השואה" הייתי מוחה בטיעוני מול הרב או מול הפסיכולוג.
"עבודה זרה היא לעבוד את קדושי השואה" הטיח בי פעם הרב בבוטות מכוונת "עליך לעבוד את הקב"ה ולא את קדושי השואה"
"ואבא... וכל המשפחה... והצדיקים" מלמלתי.
"עליך לעבוד את הקב"ה ולא אחר מלבדו"
נאמר לי שוב ושוב "וד' הוא האומר לך בברור 'לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' וגדולי המפרשים מסבירים את המילה 'כי' במשמעות 'אם' "אם יגעת בי ישראל, סימן שלא אותי קראת, יעקב"
באמת לא את ד' קראתי כלל כל שני העשורים הראשונים של חיי. לא ידעתי עליו מאומה, לא בררתי לעצמי האם הוא אוהב אותי והאם אני אוהב אותו, לעתים הייתי מתבונן במה שכתוב בשלוש פרשיות של קריאת שמע ומנסה להבין למה התכוון הכתוב בדברים האלה "ואהבת", "בכל לבבך" וכו' אבל מעולם לא הבנתי באמת מה רוצים ממני. הקפדתי ביותר על חיתוך המילים והגייתם המדויקת, כפי שמצוין בספר יסוד ושורש העבודה.
אבל כעת היה עלי ללכת לבדוק את המשמעות הפנימית, מה זה ואהבת, מה ד' רוצה משלמה חיים, ומה באמת חובתו של שלמה חיים בעולם.

זה לא היה קל ובעצם ניתן לומר כי כאן רק מתחיל הספור היותר אמיתי ויותר משמעותי. אולי עוד אוסיף לכתוב על כך בעתיד...
בגיל מבוגר התחתנתי, והיות כבר יש לי ב"ה משפחה.

יתכן וכל מה שכתבתי לכם מיותר הוא ואם תראו לנכון ולתועלת תפרסמו את הדברים ואם לאו גם טוב, ואלי בדור כזה עם נסיונות כאלו של היום אין חשש שילד ירצה להגיע למדרגות גבהות כאלו והלוואי שיתמידו בספורים צדיקים והנהגות כך אולי יגיעו למשהו, לאיזה דרגה של יהודי טוב ופשוט. אבל חושבני שכל ילד ובחור ואף אברך עובר משהו מעין זה, נקרא לזה משברון קטן, אכזבה משאיפותיו שלא מומשו, עליו לדעת כי המילה יאוש אינה קיימת כלל וכל אחד בנוי מחומר ונשמה שחלק אלוק' ממעל והקב"ה אוהב אותו כל הזמן ומשגיח עליו בהשגחה פרטית כל הזמן. וכל שעברתי הם מתחבולות היצר להכשיל אם אינו מצליח ברעות היינו בעבירות ח"ו, בא היצר מכיוון הטוב ומכניס עצמו בתוך הטוב ואף בתוך המצוות ל"ע. ועל האדם לדעת כי כל יהודי בכל זמן בכל מקום ובכל מעמד תמיד תמיד הקב"ה משגיח עליו באהבה שאין ילוד אשה יכול לתאר, ותמיד יסייע לו מכל מצב בכל מקום, בכל דרגה הגבוהה והפחותה ח"ו תמיד ד' מרחם, חומל, מסייע...

יהי רצון שיקויים בנו מה שנאמר "באורך נראה אור" ונזכה לחוש קרבת ד' אמיתית, כל אחד מאיתנו כפי מה שהוא. אכי"ר.