שמי יצחק ואני נהג מונית. מכרי וחברי מכנים אותי בשם איצ'ה, ורק הסדרן בתחנה קורא לי יצחק, מפני שהשם איצ'ה לא כל כך הסתדר לו על הלשון. למדתי בחיידר ובישיבה חסידיים, גרתי בשכונה חסידית ולא הייתי נהג מונית כלל, עד לפני שלוש שנים, אלא אברך כולל מן המנין.

אהבתי ללמוד, התמדתי, אמנם ידעתי שלפי כשרונותי אינני ה'שפיץ' הכי גדול בחבורה, מכל מקום החיים זרמו על מי מנוחות. לא היה לי ברור היאך יראה העתיד - לא חשבתי שאני עתיד להשתלב במשרה תורנית כר"מ או כפוסק, ידעתי שאיני מתאים לכך. חשבתי שבבוא הזמן אולי אהיה מזכיר באיזו ישיבה, או אולי מזכיר בחיידר, מפני שמטבעי אני מסודר ואוהב לשאת באחריות, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שאהיה בסופו של דבר... נהג מונית. בקיצור, ישבתי בכולל באחד המקומות הרחוקים בירושלים והשתדלתי לסייע בבית ובגידול שלושת ילדינו הקטנים.

הכל התנהל באופן של שגרה, עד שהתרגש עלינו אסון. אבי ז"ל נפטר מהתקף לב פתאומי, והותיר את כולנו המומים. הוא לא היה זקן, ובקושי אפשר לקרוא לו מבוגר. בן 61, במלוא אונו וכוחו, בלי שום רקע מוקדם - לפתע פתאום, הלך לעולמו.

היינו המומים. אני הבן השני, מעלי יש אחות, ומתחתי עוד שני אחים ושתי אחיות. אח ואחות נשואים, ואח ואחות בבית. האח, בחור ישיבה מוכשר ומוצלח, והאחות שמה חנה'לה. חנה'לה החריגה, שהיום גילה 19, וכשנפטר אבא היתה בת 16.

חנה'לה נולדה עם מום שנקרא 'שיתוק מוחי'. היא נפש נפלאה ורגישה בגוף שבור ופגוע. כולנו, כל בני המשפחה אוהבים אותה וקשורים אליה מאוד, אבל איש לא מתקרב ברגשותיו כלפיה לאהבה שאהב אותה אבא ז"ל. את חייו ונשמתו השקיע בה, והיא החזירה לו בכל רגשותיה החמים. אבא הסיע את חנה'לה למקום הלימודים שלה, לקח אותה שלוש פעמים בשבוע בבוקר, ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים - לכל מיני טיפולים משלימים וכן לפעילות במים שהיתה מאוד טובה לה, וכן דאג לה בכל צרכיה כנפשו ממש.

אמא היתה מתפללת על חנה'לה ומטפלת בבגדיה ובארוחותיה, אבא דאג לכל היתר.

והנה נפטר אבא, והמכה שניחתה עלינו היתה כפולה ומכופלת: לא רק אמא התאלמנה לפתע והיא רצוצה ואומללה בתכלית, גם חנה'לה נותרה - מה יהיה עליה? מי ידאג לה?

ה' הטוב ברחמיו לא עוזב את החוסים בו לעולם. גם בעת צרה ושבר, יש המון סיעתא דישמייא ותמיד מקבלים את הכוחות הנחוצים להתמודדות עם כל מצב. גם אחרי ואפילו בתוך הכאב הגדול, כאשר החושים עוד המומים והרגשות כמעט מאובנים מהלם, הידיים והרגליים זזים ומתפקדים ופועלים את המוטל עליהם. כשאין ברירה - עושים, וככה היה גם אצלנו. בכל ימי השבעה שהתה חנה'לה אצל שתיים ממורותיה במוסד, שלקחו אותה אליה אחר הצהריים וטיפלו בה. כאשר חזרנו מבית הקברות, לא התפזרנו איש לביתו. באנו לבית ההורים ושם ישבנו לישיבת חרום. מהם הצרכים, מהן היכולות, איך מתארגנים מחדש, כאשר אבא איננו.

באופן טבעי, בלי שחשנו זאת בברור בשעת מעשה, נוצר מצב שבו האחיות פרשו את חסותן על אמא, על צרכיה הרגשיים ופיזיים, על בדידותה, ועל כל הסיוע הנדרש לה. אנו, הבנים, פרשנו חסות על ניהול הבית ועל הדאגה לחנה'לה. אח אחד לקח על עצמו את הניהול הכלכלי השוטף. אח אחר לקח על עצמו את הטיפול בתשלומי חובות שונים וכן את האחריות על עניני הכספים בנוגע לשידוך האח האחרון, בבוא הזמן.

הנושא האחרון שנותר היה חנה'לה, עם כל סידורי התחבורה הנדרשים לה, והאח האחרון שנותר בלי תפקיד הייתי אני. אני גם בעל רישיון הנהיגה היחיד בבית, אבל אני גר רחוק, וחנה'לה נמצאת בירושלים..

טוב, אחרי התיעצות עם האדמו"ר שליט"א, חלו שינויים מופלגים בחיינו - ואנחנו הפכנו להיות ירושלמיים, ולא כפי שחשבתי בתחילה - באחת השכונות המרוחקות ששם הדירות זולות ואולי נשיג משהו בחצי מחיר, אלא דוקא קרוב מאוד לאמא, כדי שנוכל לתמוך בה ובחנה'לה ולהושיט כל עזרה נחוצה. לפי דבריו הקדושים, השתמשנו בביטוח חיים של אבא לצורך כך, כשהדירה רשומה על שם אמא וחנה'לה והדירה שלנו נותרה במקום שבו גרנו, והיא מושכרת ומשמשת תחליף למשכורת של אשתי, שהיתה סייעת בגן בשכונה שבו גרנו וכאן בעיר עדיין אין לה עבודה.

ואני - אני הפכתי לנהג. איך זה קרה? דבר ראשון לא מצאתי כולל בירושלים. דבר שני, ידעתי שאין ראש כולל שיסכים לשמוע מסיפור כזה של היעדרויות תכופות כפי שאני נאלץ. ואין גם חברותא שיסכים לסבול ממני בצורה כזאת.. ירושלים היא מקום הרבה יותר יקר מאשר השכונה, וההוצאות תכפו עלינו מיד. הבנתי שאין לי ברירה, ואני מחפש עבודה - במקום לימוד. דבר ראשון קבעתי לי שיעור בדף היומי. דבר שני עשיתי לי טבלה שבועית שמגדירה בדיוק את הצרכים של חנה'לה, ועם השעות המגוונות שנשארו בטבלה הזאת - יצאתי לחפש עבודה. מובן שהיו לי מגבלות נוספות: עמדתי על כך שאעבוד לבדי או בין גברים חרדיים לבד. בקיצור, שום מעסיק נורמלי אפילו לא חשב עלי ברצינות... עבר חודש בלי פרנסה ובלי שום כיוון נראה לעין. שוב הכנסתי שאלה לרב'ה, והפעם קיבלתי את התשובה המפתיעה ביותר שקיבלתי מעודי. מאחר שעלי לעסוק הרבה בנסיעות עדיף שאמצא את עיסוקי בזה. על כך באמת לא חשבתי!

המשך ההצעה היה להחליף את הרכב לרכב גדול, ולנסות לעבוד דרך חברה שמעסיקה רכבים גדולים לצורך הסעות קצרות - בתוך העיר.
תוך חודשיים מאז הגענו לירושלים, כבר הייתי נהג רשמי, על כל המשתמע מכך. אם את הקוראים מפליא לדמיין לעצמם מחזה כזה, של אברך חסידי מן השורה יושב ליד ההגה, תחשבו עד כמה מוזר זה היה עבורי... ועבור בני ביתי.

אני חושב שמה שעזר לנו לעכל את השינוי, או נכון יותר להסתגל אליו, היה ההלם הכללי של אותה תקופה. כל כך הרבה שינויים עברו עלינו. היינו טרודים בכל כך הרבה דברים. הדאגה לאמא ריחפה מעלינו כענן כל הזמן, היה עלי ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים. הטיפול בחנה'לה היה קשה ולא קל... בקיצור, היינו בתוך מערבולת כזאת של התרחשויות ושינויים, ואחר מאלה גם היה העיסוק החדש שלי.

מאז עברו שלוש שנים, לאט לאט קלטנו את מצבנו החדש, והפנמנו אותו. פעם בכמה חודשים היינו קולטים, שכך נראים החיים בתחום זה, או אחר. כך נראים החיים בלי אבא - הוא באמת לא ישוב עוד... כך נראים החיים בירושלים - היא באמת לא אותה שכונה קטנה שגרנו בה... כך נראים החיים סביב חנה'לה - שעם כל המוגבלות שלה, העיסוק בה דוקא לא מהווה עול מכביד אלא להיפך. חנה'לה היא מין אי של אור ושלוה ורוגע בתוך מהומת החיים. למרות הכאב שלה, המוגבלות והלות באחרים, חנה'לה היא נשמה מאירה ומיוחדת, שאוהבת את כל בני המשפחה, ומצליחה להרגיע את הלבבות. להיות עם חנה'לה - כולנו יודעים זאת - זה להרגע מכל הלחץ. פשוט, המהומה מסביב מאבדת לחלוטין ממשמעותה ומחשיבותה. העולם כולו עם הריצות והרעש נהיה לא חשוב, שולי וחסר משמעות.. חנה'לה היא נשמה טהורה בעולם כל כך לא טהור ולא פנימי... והמדהים מכל הוא שחנה'לה, למרות הקשר העמוק מאוד שהיה לה עם אבא, מתמודדת בצורה מפליאה עם פטירתו. היה לה קשה. לא פעם ראינו אותה בוכה בשקט, לעצמה, אבל בזמנים אחרים היא שמרה על מצב רוח טוב, וכלפי אמא היא השתדלה ככל יכולתה לנחם ולהקל. איך? זה קשה להסביר. חנה'לה אינה ילדה רגילה והנחמה שלה היא לא במילים, אבל כשחנה'לה רוצה שמישהו לידה ירגיש טוב - יש לה דרכים משלה לגרום לו לכך. היא יודעת לחייך, היא יודעת להיות שמחה - וכולם חשים בכך.

**

אם תרצו לדעת כיצד אני מרגיש במשרתי כנהג, אין ספק שזה מורכב, ולא תמיד קל לי עם זה. מובן שככל שהזמן חולף אני מתרגל, הדבר גם מתפרסם ואנשים לא עוד נועצים בי זוגות עיניים המומות. בתחילת עבודתי בתחנה, נשלחתי פעם לכתובת כלשהי, וגיליתי אברך בן גילי בדיוק, שהוא לא אחר מאשר הבן של השכנים של אמא, חבר ילדות וידיד נעורים שלי. ההוא פשוט לא ידע אם הוא חולם או שדמיונו מתעתע בו. איצ'ה? נהג מונית?? הרי עד לפני חודשים אחדים עוד נפגשנו לעיתים כשבאנו להתארח בשבתות אצל ההורים - והייתי נראה בסדר גמור, כלומר לגמרי נורמלי... איך צמחתי לפתע מאחורי הגה של מונית, ולא סתם 'חאפר' אלא ממש נהג בתחנה ידועה...

ארועים כאלה הביאו לי בזיונות לא מעטים, אבל ההרגל עושה את שלו. וכמו שרבי עקיבא למד לשבת בחברת ילדי חיידר וללמוד א"ב, כך למדתי אני להימצא במקום מאוד מפתיע, ולהבין שזה המקום שלי, כפי רצונו יתברך.

אני מסיע הרבה מקרב אנ"ש. תושבי חו"ל שמגיעים לחצר הרבי כבר יודעים עלי ומזמינים אותי לנסיעות לשדה התעופה, אחרים סתם כך מעדיפים אותי על פני רכב אחר, אבל בשאר הזמן, במה שנותר לי בין הנסיעות עם חנה'לה, אני עושה כמצות הרב'ה ועובד עם התחנה. כך יוצא לי לפגוש אנשים מכל הסוגים - מצד אחד נכבדי אנ"ש, וזקני תלמידי חכמים שלא רוצים לנסוע 'סתם', ונהנים מן העובדה שיש להם נהג באוירת בית המדרש ממש.. ומצד שני אנשים פשוטים ורגילים, סתם 'עמך', מכל הצבעים.

התרגלתי כבר לעבודה הזאת. התרגלתי גם לכאבי הגב שמלווים אותה, לכל מיני תופעות לוואי של ישיבה ארוכה במשך שעות מאחורי ההגה - דבר לא בריא כשלעצמו, אבל ניתן לתיקון ע"י תרגילי התעמלות מסוימים שצריך להקפיד עליהם. בקיצור - התרגלתי לשינויים הלא צפויים האלה שעברו עלינו, רק לדבר אחד אני לא מצליח להתרגל - ליופי ולמיוחדות של יהודים שמתגלה לי תוך כדי עבודתי.

יושר נדיר ויוצא דופן, מאחורי חזות פשוטה ועממית. אדם שיכול לרוץ אחרי עד הרמזור ולהגיד לי בקוצר נשימה שנתתי לו שקל מיותר - סתם אדם, בקושי רואים את הכיפה שלו בתוך סבך השערות המגודל...

ואחר, שלא אשכח את דמותו - בחור צעיר במכנסי ג'ינס משופשפים ובלי שום כיפה על הקרחת, שדיבר איתי בחודש תשרי האחרון בדאגה, מה לעשות עם הסוכה בביתו, כשיש רוחות חזקות מדי הכל עף שם. אמנם אמרו לו שסוכה מבד אפשר לקשור עם חבלים. אבל כל השנים הוא בונה סוכה מדפנות עץ שיש לו בירושה מהוריו, רק שהמבנה לא כל כך יציב, והוא לא יודע איך לחזק אותו. הוא חשב להשחיל חוטי ברזל וללפף סביב סורגי המרפסת, אבל 'דתי אחד' מבית הכנסת של השכונה אמר לו שאסור להשתמש בחוטי מתכת או ברזל... זה נכון?

לפעמים אני חושב שלא שמעתי טוב, מרוב שאני המום. פעמים רבות מאוד כבר שמעתי מיהודים בני עדות המזרח שנראים כאילו אינם דתיים כלל, דיבורים על תפילין, התמצאות בפרשת שבוע. כל מיני משפטי אגב אני קולט - וזה מדהים אותי.

יש יהודי אחד, פרץ שמו, שבאופן פרטי לגמרי, עובר בימי חמישי בלילה בכמה חנויות ירקות, מקבל מהם סחורה ברבע מחיר, ומניח כמה ארגזים ליד כמה דלתות. אחרי שפעם אחת הוא נתקע עם הנהג הערבי שהיה לוקח אותו קודם - ההוא פשוט לא הצליח להגיע והוא צלצל לתחנה ושלחו אותי - נעשינו שותפים למצוה. אני הסכמתי להוזיל את מחיר הנסיעה כמו המחיר שגבה ממנו הערבי ההוא, והוא מרשה לי להעלות יחד איתו את הארגזים. תארו לעצמכם אם מישהו יראה, שלא רק נהג נעשיתי, אלא גם מוביל ירקות... אבל מה איכפת לי?

איני יכול לטהר לכם איזו שמחה והתרוממות רוח זה להיות שותף ולראות את היהלומים הטהורים האלה המתגלגלים בעולמו של הקב"ה בלבוש כה פשוט ואפרורי, עד שאיש לא שם לב אליהם. איזו שמחה אני חש, מול אנשים שעושים רושם כאילו הם מנוערים מן המצוות ושום מעלה של קדושה אין בהם, ופתאום הם יושבים ברכב לידי, מוציאים מן הכיס תהילים משופשף, וממלמלים את הפרקים בעל פה מרוב היכרות..

כמובן, לא כל הנוסעים הם יהלומים כאלה, כוונתי לומר: לא בכל היהלומים אני יכול להבחין במהלך נסיעה שגרתית במונית. אבל מספיקה התרגשות אחת כזאת בשבוע, כדי לגרום לי אושר.

לא מכבר הסעתי תלמיד חכם מכובד, שישב כל העת ועיניו שקועות בש"ס משניות קטן. לפתע הוא הרים את ראשו וביקשני בנחת לעצור רגע. היתה שעת צהריים לוהטת, והוא ביקש שאעמוד רגע בקרן זוית והוא כבר מגיע. הוא ירד מהרכב וחזר קצת לאחור, ואז בא שנית, ובידו ילד חיידר קטן ואדום כולו מן החום.

חשבתי שזהו נכדו אך התברר כי הוא רק הבחין בו עומד בתחנה ריקה, הבין כי האוטובוס עבר לא מכבר, והילד יצטרך להמתין לפחות רבע שעה בחום הקופח, נכמרו רחמיו עליו וביקשני להסיע לביתו על חשבונו... עשיתי זאת בשמחה וגם לא גביתי מלא המחיר, אבל עד עכשיו אינני מבין - הוא היה שקוע בלימוד!! כיצד הבחין בילד הקטן?

זוהי עוד אחת מתמיהות רבות שאני מאושר לתמוה אותן. אולי אלקט לי עוד מקרים מופלאים כאלה, על יקירי ירושלים, ובהזדמנות אשלח לכם עוד מכתב עבור המדור. שנדע עד כמה מיוחדים הם בניו של הקב"ה, ונקוה לגאולה השלמה במהרה!