רבי נתנאל ווייל היה דור שביעי לרבי יעקב ווייל מגדולי רבני אשכנז ותלמידו של רבי יעקב הלוי מולין [המהרי"ל] - אבי מנהגי אשכנז. רבי נתנאל נולד בשנת תמ"ז ונתייתם בגיל צעיר. אמו הביאה אותו לפראג ושם למד תורה בישיבתו של רבי אברהם ברוידא, אשר השיאו עם בת אחותו. 

פראג []

יחד עם מורו ורבו, רבי אברהם ברוידא, עבר רבי נתנאל לעיר מיץ שבצרפת, אולם אחרי שנים אחדות חזר לפראג ונמנה עם חכמיה. שם, בעיר פראג עמד רבי נתנאל בראש ישיבה גדולה ומאות תלמידים ישבו לפניו. 

בחורף שנת תק"ד, בהיותו בגיל חמישים ושבע, נגזרה גזירת גירוש על כל יהודיה של בוהמיה ורבי נתנאל נקרא לשמש ברבנות בשוורצוואלד. בשנת תק"ט, בהיותו בגיל שישים ושתיים, נקרא רבי נתנאל לשמש כרב בקרלסרוהע. בשנת תקט"ו, בהיותו בגיל שישים ושמונה, הדפיס רבי נתנאל את ספרו "קרבן נתנאל", הוא ביאור על הרא"ש סדר מועד ונשים. בספר זה הוא מפרש את דברי הרא"ש, מברר את גרסאותיו ומציין את מקורותיו בתלמוד ובמדרשים. מאז נדפס הספר לראשונה הוא התקבל בהוצאות הגדולות של התלמוד ונדפס תמיד ביחד עם הרא"ש. אלא שהמדפיסים השמיטו חלקים מספר זה והספר בשלמותו הוא זה שנדפס בדפוס הראשון בקרלסרוהע בשנת תקט"ו.  בפי חסידים שגור, שספרו נתחבר עפ"י רוח הקודש, משסיפר זאת מאן דהוא לחזון איש, נענה: "דער חסידים האבין אגוטען שמעק!" (לחסידים יש חוש ריח מעולה!)

קרלסרוהע []

עוד, חיבר ספר "נתיב חיים", הגהות לשולחן ערוך אורח חיים [פיורדא תקל"ט]. ספרו זה נדפס כמה פעמים ונתקבל במהדורות הגדולות של השולחן ערוך. ספרו "תורת נתנאל" כולל את תשובותיו בהלכה ואת דרשותיו על התורה [פיורדא תקנ"ה]. 

רבי נתנאל נפטר בשנת תקכ"ט והוא בגיל שמונים ושלוש. בנו, רבי ידידיה ישב תחתיו בכסא רבנותו שבעיר קרלסרוהע. בשנת תקמ"ד, כחמש עשרה שנים אחר פטירתו של רבי נתנאל, הגיע בנו רבי שמעון הירש לרבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה" בכדי לקבל את הסכמתו על ספרו "תורת נתנאל". רבי שמעון הירש לא הביא עמו לנודע ביהודה את הספר שעליו הוא בא לבקש את הסכמתו, אך זה לא מנע מהנודע ביהודה לתת לו הסכמה נלהבת. בתוך דבריו כותב הנודע ביהודה כי למרות שלא ראה את התשובות, יודע הוא שיש להעמיד את רבי נתנאל על חזקתו שאדם גדול הוא. 

סוגיות הלכתיות רבות נדונו על שולחנו. ומקצתן לדוגמא: רבי נתנאל יצא בתקיפות, עוד בזמנו, נגד המנהג שרווח לעשן סיגריות ביום טוב. הוא טען, כיוון שלהלכה מותר להבעיר אש ביום טוב רק לצורך החג או לצורך מצווה, ובעישון סיגריה אין בו לא צורך יום טוב ולא מצווה, אם כן זו היא הבערה שלא לצורך וחייבים עליה מלקות. את טענת המתירים שמותר כיוון שזה מעכל את המזון היטב הוא דחה בתוקף - אם כן זוהי רפואה האסורה ביום טוב משום שחיקת סממנים. ואת הטענה שזה עניין של הרגל ואם כן זה בכלל "דבר השווה לכל נפש" המותר ביום טוב, הוא דחה שזה פחות מצוי ממוגמר [מוגמר - עשיית ריח טוב על ידי הנחת לבונה על גבי גחלים] הנאסר בגמרא. את עיקר תלונתו זו הוא מכוון כלפי תלמידי החכמים שמעשנים בראש כל חוצות ועל ידי כך הם נותנים פתחון פה לעמי הארצות. 

רבים וטובים מהחסידים נוהגים שכל שבת, קודם תפילת השחר, הולכים למקווה וטובלים, אך רובם אינם יודעים, כי ההיתר היחיד שיש לדבר זה נמצא דווקא אצל רבי נתנאל ווייל מאשכנז. מעיקר הדין, אין שום איסור להתרחץ בשבת במים חמים אשר חוממו בערב שבת. אלא ראו חכמים שהבלנים מחממים את המים בעצם יום השבת ואומרים כי מערב שבת חיממוהו, על כן אסרו חכמים לגמרי את הרחיצה בחמין ועל ידי זה ימנעו הבלנים מלחמם את המים בשבת. לפי זה, אין מקום להתיר את הטבילה במקווה מחומם, וצריך להקפיד שהמים יהיו קרים או לכל הפחות פושרים. וכך אכן פסקו כל גדולי האחרונים ללא יוצא מן הכלל. עד שבא רבי נתנאל ווייל בספרו "קרבן נתנאל" בפרק שני במסכת שבת ואמר שחכמים לא אסרו אלא את ה"רחיצה" אך לא את ה"טבילה".