מאמר
רבי חיים ויטאל
רבי חיים ויטאל היה מגדולי המקובלים של צפת, תלמידו ומפיץ שיטתו של רבו האריז"ל
רבי חיים למד את תורת הנגלה אצל רבו המובהק רבי משה אלשיך, מחבר הפירוש הדרשני על התורה "תורת משה" הידוע בכינויו "האלשיך הקדוש". עוד בשחר טל ילדותו מכירים בו, ברבי חיים שהוא נועד לגדולות, ורבי יוסף קארו אמר בשם ה"מגיד" לרבי משה אלשיך שיהיה זהיר מאד ללמד את תלמידו זה בכל יכולתו, כי עתיד הוא להיות ממלא מקומו של רבי יוסף קארו בדור שאחריו.
רבי שבתי לפידות, אחד מזקני המקובלים שבצפת באותו הדור מייעץ לרבי חיים שיסיר מחשבתו מענייני העולם הזה ויתמסר לחכמת הקבלה ויגיע למדרגה גבוהה מאד באופן שלא יוכל לשער בנפשו. עוד בהיותו צעיר לימים, בשנת שכ"ט, והוא בן עשרים ושש, התחיל רבי חיים לחבר פירוש על ספר הזוהר לפי שיטתו של רבי משה קורדובירו שהיה רבו הראשון בקבלה.
כשנה לאחר מכן בשנת ש"ל בא המיפנה בחייו של רבי חיים. בשנה זו עלה האריז"ל ממצרים לארץ ישראל ורבי חיים נעשה לתלמידו המובהק בקבלה. האריז"ל הלך לטבריה יחד עם רבי חיים, ויחדיו הפליגו בספינה קטנה במימי הכנרת. לפתע לקח האריז"ל כוס אחד ומלאו במים ונתנו לרבי חיים שישתה ואמר לו: עכשיו תשיג את חכמת הקבלה, כיוון שמים אלו הם מבארה של מרים. מאז והלאה התחיל רבי חיים להיכנס בעומק תורת הקבלה.
רבי חיים היה כותב את כל מה ששמע מרבו האריז"ל כיוון שהאריז"ל אמר שאף אחד לא יכול לרדת לסוף דעתו ולכתוב את הדברים במדוייק מלבד רבי חיים. כמה חודשים לאחר פטירתו של רבי משה קורדובירו הוא נגלה בחלום הלילה לרבי חיים. שאלו רבי חיים: באיזו שיטה לומדים בעולם האמת, כשיטת האריז"ל או כשיטתך? ענה לו רבי משה קורדובירו כי שני הדרכים אמת, אלא שדרכי היא בפשט למתחילים, ודרך האריז"ל הינה לבקיאים יותר וכך אני כעת לומד בעולם העליון.
לא עברה שנה אחת מיום שרבי חיים התחיל ללמוד אצל האריז"ל וכבר יצא שמו בארץ ובחוץ לארץ כאחד המקובלים הגדולים ביותר, וכשנפטר האריז"ל, בגיל שלושים ושמונה, בשנת של"ב נחשב רבי חיים, שהיה אז רק בגיל עשרים ותשע שנים, לממלא מקומו ויורשו הרוחני. רבי חיים הודיע לאחר פטירתו של האריז"ל כי אין לראות ברשימותיהם של חבריו תלמידי האריז"ל את דברי האריז"ל, כי אם ברשימותיו הוא. דברים אלו התקבלו על דעתם של חבריו והם מסרו לו את רשימותיהם לשריפה וקבלו עליהם את רבי חיים לראש והם היו תלמידיו, שומעי לקחו בקבלה.
בשנת של"ו, בהיותו בגיל שלושים ושלוש, החל רבי חיים במסירת שיעורים בקבלה בפני שומעי לקחו ולאחדים מהם אף גילה סודות מיוחדים במינם ובתוכם גם סודות הנשמות השונות השוכנות בגופם. הוא גילה כי בתוכו נמצאת נשמתו של משיח בן יוסף. שמו של רבי חיים יצא לתהילה כאיש מופת ורבים פנו אליו בבקשה להשתמש בשמות הקדושים על פי הקבלה למעשה [קבלה מעשית] ולגרש על ידי השבעות רוחות רעות מאת קרוביהם הנפגעים מ"דיבוקים", והוא מילא את בקשתם.
בשנת של"ז שהה רבי חיים תקופה קצרה במצרים ומיד לאחר מכן הוא חזר לארץ ישראל והתיישב בעין זיתים ליד צפת. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר לעיר הקודש ירושלים ושם נרדף על ידי השלטונות. מספרים, כי מושל ירושלים, אבו סיפא, דרש ממנו למצוא בעזרת צירופי שמות הקדושים את מקורותיו של נהר הגיחון והמנהרות שנסתמו בימי המלך חזקיהו מפני סנחריב. רבי חיים לא חפץ היה לעשות זאת והוא עשה קפיצת הדרך לדמשק. בא רבו האריז"ל לרבי חיים בחלום ואמר לו: "לא יפה עשה, יען כי אבו סיפא הלז הוא גלגול סנחריב וכן שמו "אבו סייפא" שפירושו - אבי החרבות, ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך והייתה שעת הכושר לפתוח את מי הגיחון שסתם חזקיהו המלך שלא ברצון חכמים וזה היה תחילת הגאולה". ענה רבי חיים לאריז"ל שלא רצה להשתמש בשמות הקדושים. אמר לו האריז"ל: אילו לא השתמשת בהם כדי לבוא לכאן - החרשתי, אבל מאחר שכן השתמשת בהם, למה בירושלים לא השתמשת בהם? אמר רבי חיים: אם כן אחזור לירושלים. אמר לו האריז"ל: כבר עברה השעה ועכשיו אין זה הזמן הגאולה.
לאחר בריחתו של רבי חיים לדמשק שבסוריה הוא החל לכתוב את חיבורו הראשון אודות אברהם אבינו. אחרי זה חזר רבי חיים לירושלים, ובשנת שמ"ד, בהיותו בגיל ארבעים ואחד, נתמנה על ידי רבו רבי משה אלשיך לדיין. כעבור כמה שנים עזב רבי חיים את ירושלים ושב לעירו צפת. מיד בבואו לשם הוא חלה במחלה קשה ושכב על ערש דווי למעלה משנה.
בימי מחלתו עלה בידי ידידו הטוב ומעריצו הנלהב הנדיב רבי יהושע בן נון, להוציא מאחיו של רבי חיים, רבי משה, את כתבי אחיו שהיו סגורים בארגז מברזל, בעד תשלום של חמש מאות דינרי זהב למשך זמן קצר. רבי יהושע בן נון שכר כמאה סופרים והם העתיקו את הכתבים האלה במשך שלושה ימים ואחרי כן החזירו את כתבי היד למקומם. הכתבים האלה הופצו במהירות רבה ובהצלחה גדולה ושמם נקרא "עץ חיים". הספר הזה כולל בתוכו את כל שיטת רבו האריז"ל בקבלה כפי שמסרה רבי חיים. מלבד זאת ישנם בספר הזה רעיונות חדשים על הקבלה ועל ערכה הרב.
כבודו של רבי חיים היה גדול הן בקרב יושבי הארץ והן בקרב העם שבגולה, אולם גם מתנגדים לא חסרו לו. הגדול שבין מתנגדיו היה רבי מנחם די לונזאנו, שטען כנגד רבי חיים טענות רבות וקשות. את טענותיו הוא מברר בספר "אמרי אמת". מתנגד נוסף שהיה לרבי חיים הוא רבי יעקב אבואלעפיא, רבה של דמשק. הוא לא התווכח עמו בענייני הקבלה, אולם משהתחיל רבי חיים לדרוש ברבים על אודות קץ הגלות ולרמוז לקהל שומעיו שהוא חושב את עצמו למשיח בן יוסף, גערו בו רבני דמשק בנזיפה ורבי יעקב אבואלעפיא אף איים עליו בחרם.
בשנת שס"ד, בהיותו בגיל שישים ואחד, התחיל רבי חיים לחוש בעיניו ומאור עיניו הלך ונחלש. בשנת ש"פ תכנן רבי חיים לשוב לארץ ישראל ולהתיישב בצפת, אולם באותה השנה חלה את חוליו האחרון אשר ממנו לא קם והוא נפטר בדמשק בגיל שבעים ושבע. במותו ציווה רבי חיים לשרוף את כל כתביו, ותלמידיו ובני משפחתו קיימו את הצוואה הזאת וקברו אותם איתו. אולם, רבי יוסף צמח ורבי אברהם אזולאי הוציאו כעבור כמה שנים את הכתבים האלה מקברו אחרי שעשו בעניין "שאילת חלום".
רבי חיים חיבר חיבורים רבים בקבלה ובביאור שיטת רבו האריז"ל, אלא שרוב ספריו נכללו בספרו העיקרי "עץ חיים". הספר הזה התקבל כספר היסודי לקבלת האריז"ל והפצתו הייתה מרובה. הוא זכה למהדורות רבות יחד עם הספר "פרי עץ חיים".