מאמר
מקדש הורדוס
מי שלא ראה את מקדש הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו, אמרו חז"ל. על סמל הרוע והתיאוב של שלטון הורדוס האדומי ביהודה. זכרו שלו - לדיראון עולם, זכר מקדש האלוקים – אור העולם שבנה – לזכרון עם עולם
אמר לו בבא בן בוטא: "אתה כיבית אורו של עולם, הלא הם הרבנים, תעסוק באורו של עולם – תבנה את בית המקדש".
החשמונאים, מגזע הכהונה, הם אלה שהצילו את העם מידו של אנטיוכוס והם גם נלחמו עם השליטים שבאו אחריו, במשך למעלה ממאה שנה. במשך רוב תקופת שלטון החשמונאים, שמרו הם על החזקת הכהונה הגדולה בידיהם ושלטו על העם היהודי שלטון מוחלט, אולם לא נטלו את כתר המלוכה - המגיע לזרע בית דוד, משבט יהודה בלבד. היה זה ניסיון שקשה היה לעמוד בו. ואכן לבסוף תאוות השלטון עיוורה את עיניהם של צאצאי מתתיהו והם לקחו לעצמם גם את כתר המלוכה. או אז נגזרה גזרת כליה על משפחתם. והקדוש ברוך הוא מגלגל חובה על ידי חייב.
הורדוס היה חייב ועל ידו גלגל ה' את עונשם של צאצאי החשמונאים. הורדוס היה מגזע אדום, ואביו, אנטיפטר, היה יועצו של הורקנוס, המושל היהודי מטעם בית חשמונאי. אנטיפטר, שהיה תאב כבוד ושלטון, גזל לעצמו כתר לא לו וכרת ברית ידידות עם גביניוס הנציב הרומאי, עד שזה הכתירו כמושל על יהודה. אנטיפטר השתלט על הממשל והשאיר להורקנוס את הכתר הרשמי בלבד.
כמושלי מחוז מינה אנטיפטר את שני בניו: לפצאל מסר את ירושלים ולהורדוס את הגליל. אך הורדוס, שתאוות השלטון שלו גדולה היתה אף משל אביו האכזר, לא הסתפק במעט שניתן לו וחתר לקבל את השלטון כולו. והוא עשה זאת בכל הכח. מצעירותו היה הורדוס חם מזג ותאב דם וניצל זאת כדי להשיג את תאוות הכבוד והשררה.
באותם הימים מלכה על ישראל שושלת בית חשמונאי. כדי לקבל את התואר ב"זכות" כביכול, ביקש הורדוס האדומי להיכנס גם הוא לאותה משפחה. הוא ארס לו בכח לכלה את מרים, נכדתו של הורקנוס, אירוסין אלה היו נגד דעת התורה והחכמים - אך איש לא יכול היה לעמוד מול אותו אדומי ולעצור בו מלקיים את מאוויו.
הוא התאמץ לטהר את העם ממתנגדים העלולים לעמוד בדרכו, והוציא להורג במזימות שפלות כל מי שהעז פניו כנגדו. כיון שלא חש ביטחון בשלטונו, כל עוד ישנם בחיים צאצאים אחרים מבית חשמונאי היכולים לדרוש את כתר המלוכה, הוא הרג במשך שנות כהונתו הראשונות את כל הצאצאים שנותרו מבית חשמונאי. ולא רק זאת, כאשר נסע מפעם לפעם לרומי, ציווה אף להרוג את מרים אשתו באם לא ישוב ארצה בשלום.
כדי לקנות את לב העם מחד ואת לב העולם הכללי מאידך, השקיע הורדוס רבות בבנין הארץ ופיתוחה. הוא בנה מבצרים ובניני פאר, הוא התקין קרקסאות, כמנהג הרומאים והיונים. וכדי למצוא חן בעיני הקיסר הרומאי – הוא בנה לכבודו את העיר קיסריה והשקיע משאבים רבים וכספים ביופיה והדרה.
תקופתו של הורדוס היתה תקופה קשה ליהודים הנאמנים לה' ולתורתו. אך למרבה הפלא, היתה זו גם תקופת פריחה ושגשוג בלימוד התורה. היתה זו תקופת הזוהר של שמעיה ואבטליון הלל ושמאי.
כדי למשוך את לב היהודים ולתקן, ולו במעט על מה שעולל בהריגת חכמי הדור, ביקש הורדוס לבנות מחדש את בית המקדש. היהודים, שלא האמינו לאדומי רמאי זה במאומה, חשדו בהורדוס, אך נוכחו לדעת שבדבר זה כוונתו הייתה טהורה.
10.000 פועלים גייס הורדוס לבנין בית המקדש. שנה וחצי עמלו הפועלים על הבניה, ולבסוף עמד על תילו בניין מפואר, שיופיו נישא למרחקים. עליו אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "מי שלא ראה את מקדש הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו". הורדוס, שהשקיע כספים רבים בבנין הבית, דרש דיוק רב בבנייתו וציות מוחלט לדרישות החכמים בכל שלבי הבניה. אך מצד שני, לא אבה לוותר על שאיפתו לרצות את הרומאים, ובראש שער בית המקדש העמיד צלם בדמות נשר זהב – סמל הקיסרות הרומאית. כמובן, שצלם זה דקר את עיניהם של היהודים הנאמנים לה' ולתורתו.
כשהסתיימה בניית בית המקדש חלה המלך הורדוס הזקן במחלה קשה.
זמן מה לאחר מכן, כשיצאה שמועה שהמלך הורדוס מת ממחלתו, עלו קנאים יהודים על גג הבית ושברו את הצלם. השמועה התבררה כלא נכונה והקנאים נהרגו בדם קר, על ידי המלך האכזר.
אך לא לעולם חוסן. יומו של המלך העריץ, ששלט על העולם יהודי ביד קשה, הגיע. הורדוס מת ממחלה קשה וכך הגיעה אל קיצה תקופה קשה וכואבת בתולדות ישראל.