מובא בזוהר הקדוש, אודות בני ישראל שיוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה לכבוד שמו של הקדוש ברוך הוא, שזוכים ומקבלים שם פני שכינה, וכל שבעת הרועים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין - אורחים, להסב עמהם בסוכה. ומנהג כל ישראל להזמינם בפה מלא ולומר עולו אושפיזין עילאין קדישין וכו'.

אין כלל ספק כי ענין הכנסת הרועים אל הסוכה הינה כפשוטה ממש, עד כמה שניתן להבין דבר שכזה בנשמות רועי ישראל, עד שכתב הרחיד"א שבגין כך יש לו לאדם להכין כסא נאה בסוכה עבור האושפיזין ולומר בפה מלא 'זה כסא של האושפיזין', כי בפועל ממש משתתפים הם ומתארחים בסוכתו של כל איש מישראל.

אולם רובד עמוק נוסף אל הפשט, והוא מהות עבודתם ופעולתם של שבעת רועי ישראל בימי חייהם עלי אדמות בעלמא הדין. כידוע, היתה עבודת כל אחד מהם את בוראו ביותר במידה מסויימת, אותה גם השריש בכל נפשות ישראל הנמשכים הימנו. כך מצינו בחז"ל שבני ישראל מצויינים בשלש מדות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. 'חסד לאברהם' היתה מדתו לגמול חסד עם כל בריה ובריה, אף למי שאינו הגון וראוי לחסדו; 'ביישנים' - מדת יצחק אבינו, כדרשתם ז"ל בכתוב 'למען תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה, ולפי שיצחק אבינו מידתו גבורה, נמצא כי הבושה הינה חלק בלתי נפרד מעצמיותו; 'רחמנים' היא מדתו של יעקב, מדת תפארת שמהותה מיצוע, שהיא ממצעת, מזווגת ומתווכת בין מדותיהם של אברהם ויצחק, שיחוס וירחם על הראוי וזקוק, אולם אל מי שאינו הגון לרחמיו נוהג הוא בגבורה ובצמצום ההשפעה.

ושאר ארבעת הרועים הם: משה רבינו, הוא רבן של כל ישראל שהשפיע אליהם את התורה; בחינת אהרן הכהן, כנאמר ואתם כהני ה' תקראו, להיותם עובדים עבודת ה' באמונה; יוסף הצדיק מורה על אחדות כלל ישראל ; ודוד המלך הוא הלב של כל ישראל, כי הוא הגבר אשר הקים עולה של תשובה והוא בחינת משיח, שהוא יחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, כלומר שתהיה השפעתו להחדיר דרך תשובה בלבבות נפשות ישראל.

ובעת שכזו שבני ישראל מצויים כבר אחר עבודת התשובה של ימי אלול, ר"ה ויוהכ"פ, בזמן שנהפך לבב בנ"י להיותם עושים מעשה אבותיהם, או אז בא כח האבות לסייע להם להיטיבם באחרית ימי הרצון, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי בזכותם עוזר הקב"ה ומסייע לחפצים בקרבתו. ודרשו צדיקים (עי' שפ"א) בפסוק 'מאשפות ירים אביון' - אביון הינו זה שתאב לכל דבר, הוא מלא ברצונות, מאויים ושאיפות, וכל אותם רצונות פסולים ותאוות שהיו משוקעות בדומן, עתה עוזר הקב"ה לבנ"י, ומעלה את רצונותיהם שהיו מונחין באשפות והבלי עולם - אל על, שהרי סוכות מהותו שמחה ואהבה, ושונה היא התקרבותו של האדם בעת זו אל ה' מהתקרבותו בימי הדין שאז היתה זו תשובה מיראה ואילו עתה תשובה מאהבה. לכן נוטל הקב"ה את מעשי האדם ומעלה אותם להיותם הם עצמם כולם זכות ומישור.

והארת שבע המדות שייכת לכל אשר בשם ישראל יכונה ובכח כל נפשות ישראל הוא להגיע אליהם, מפני שכולם חלק אלקי ממעל. מהאי טעמא אומר הכתוב 'למען ידעו דורותיכם', לפי שעל ידי מצות הישיבה בסוכה על כל פרטיה, דיניה ועניניה, זוכה לבחינה של 'ידעו' היא בחינת הדעת, שתוצאותיה ההכרה והרגשת הלב בפנימיות הלב מהארת קדושתו יתברך.